פרשת נשא || איך חיים win-win situation לפי היהדות

החיבור בין המשכן, לשאר שבטי ישראל, הצינור דרכו יזרום השפע.
הידעת! כי החיבור בין המשכן, לשאר שבטי ישראל, הוא הצינור דרכו יזרום השפע.

בעקבות הקריאה בפרשת השבוע מיד צצה השאלה מה פתאום חייב כל אחד מישראל לפרנס את הַכֹּהֲנִים והַלְוִיִּם? ויתר מכך מדוע עלי להתייחס אליהם כשותפים מלאים להכנסות העסקיות שלי? ומה בדיוק הקשר בין חלוקת התפקידים בישראל כהנים, לווים, ל”מפתח” להורדת השפע ועוד לעולם כולו? שאלות אלו ועוד שאלות חיים גדולות בכתבה שלפניכם 

פרשת “נָשֹׂא” | מאת: אַהֲרֹן זְאֵב שָׁצְמָן

“כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם… כָּל הַבָּא, לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה, וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד”.

“הַלְוִיִּם”, כשמם כן הם – מלְוִיִּם את עבודת ה’ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, עוסקים בעבודת הקודש עבור בני ישראל, מלווים את עבודת הקורבנות בניגון ובשירה, ומובילים את חלקי המשכן במהלך המסע במדבר.

“וַיֹּאמֶר (מֹשֶׁה), מִי לַה’ אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי” (שמות פרק לב).
לטובת העבודה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נדרש עם ישראל לתת לקב”ה את הטובים שבבניו. “הַלְוִיִּם” נבחרו למשימה, כיוון שלא נטלו חלק בחטא העגל, ועל כן הם נחשבים ליחידת העילית, המשובחת ביותר בבני ישראל.

“וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם” (במדבר פרק ג)

לכתחילה “בכורי יִשְׂרָאֵל” היו צריכים לבצע את עבודות המשכן, ולהיות שייכים ומוקדשים לקב”ה, והרי הם הראשית, והם המובחרים שבבני השבט. אולם, כיוון שהיה לבני ישראל חלק בחטא העגל, ובכלל זה גם קלקלו בכורות ישראל, וכוון שבני שבט לוי לא היה קשורים לחטא העגל כלל – החליט הקב”ה כי כל בכור בישראל יפדה ע”י לוי, והוא יעשה את עבודת הקודש במשכן במקומו.

“בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו” (קידושין ל ב)
הקב”ה נתן לבני ישראל במצרים מעין “אשראי” רוחני, והמית עבורם את “בכורות מִצְרַיִם”.

בראיה פנימית נמשלים מִצְרַיִם ליצרים הבהמיים והטמאים שבנפש האדם, לרצונותיו לחטוא ולספק את יצריו המקולקלים תחילה. על כן “בכורות מִצְרַיִם” (כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם) נמשלים לאותם היצרים המקולקלים בעודם בראשיתם, לתאוות המקולקלות בעת התאוותם, מיד כשנולדים ועולים לראשונה (ייצר “בְּכוֹר”) במוחו של האדם.

“כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח, אֶת הַלְוִיִּם, תַּחַת כָּל בְּכוֹר, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר פרק ח)

הקב”ה עשה מעין “עסקת חליפין” עם בני ישראל, ובתמורה לכך שהוא ממית עבורם את יצריהם הרעים תחילה, בטרם ישעבדו אותם אליהם, דורש הקב”ה מישראל לקדש ולהקדיש עבורו את כל “בכורות יִשְׂרָאֵל” (מידה כנגד מידה) – את כל יצריהם הטובים, ומכלול התאוות החומריות, מיד כשעולות בהם לראשונה (בעודן בכורות). לשם כך נתן הקב”ה לישראל את התורה הקדושה, כדי שממנה ישאבו את הכוח, ויוכלו ללמוד ולקיים את חלקם בעסקה.

“כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב”ה” (ברכות לה ב)

כסגולה לשמירה מנפילה בידי יצריו הרעים, נדרש כל יהודי לתת לעבודת ה’ את הטובות שבתאוותיו תחילה, ללמוד לדחות סיפוקים בהמיים, ולברך ולהקדיש לקב”ה את הראשוניות שבכל הנאה חומרית.
למשל: להקדיש לבית המקדש את הביכורים משדהו (היבול הראשון), לברך על פתיחת העניים הראשונה בבוקר ולהקדיש את השעות הראשונות ביום לתפילת שחרית, לברך על הביס הראשון בכל ארוחה (שהתאווה אליו היא הגדולה ביותר), לברך על בגד חדש מיד כשלובש אותו לראשונה, וכו...

“כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן? … אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה” (ברכות לה א)
באמצעות הברכות שמוציא מפיו, יוצק האדם מהות רוחניות קדושה לכל הנאותיו החומריות הראשוניות בעולם הזה (הבכורות), ו”משלם” בכך לקב”ה את התמורה על השפע שקיבל.

“וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן, יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת” (במדבר פרק א)
כאשר יהודי מתקן עצמו, ומחזק את כוחות הַלְוִיִּם שבלבו, הם כמו שומרים עליו, ומוודאים שלא יתקרב אל ליבו יצר רע כדי להכשילו (בכור מצרי), ובמידה ויחלוף בו רצון זָּר לקלקול חומרי, הוא מיד יושמד, “יוּמָת” (“וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת”).

כוחות הַלְוִיִּם שבאדם, הם כוחות הנפש הטובים, המלווים את עבודתו לאורך כל מסע חייו בעולם החומר. כאשר יהודי, רוצה להתחבר אל השכינה, הוא מפעיל בנפשו את כוחות “הַלְוִיִּם”, כדי לוותר על בכורות הנאותיו (כָּל בְּכוֹר, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל), ובוחר להקדישם לעבודת ה’. כך הוא בעצם פודה בתוך עצמו “אֶת הַלְוִיִּם, תַּחַת כָּל בְּכוֹר, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”, מקיים את חלקו ב”עסקת החליפין”, ונותן לקב”ה את הטובים שבבניו, את הבכורות שבתאוותיו.

“וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת” (במדבר פרק א)
הַלְוִיִּם והַכֹּהֲנִים הוקדשו לעבודת ה’ בבית המקדש, הם חנו סביב למקור השכינה (“סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת”), ונבחרו להיות הכוח המקשר – החיבור בין המשכן, לשאר שבטי ישראל, הצינור דרכו יזרום השפע.

התפשטות השכינה והשפע מהקב”ה אל עם ישראל מתוארת בתורה במעגלים, בהתאם לסדר חניית המחנות סביב אֹהֶל מוֹעֵד:
מן הַמִשְׁכַּן (ארון הברית בלב המחנה) – אל הַכּהֲנִים – אל הַלְוִיִּם – אל נשיאי השבטים – ומשם אל כלל יִשרָאֵל (פקודי השבטים).

מסביר האדמו”ר הזקן לעניין ירידת השכינה לעולמנו:
“ומשם (מן הקב”ה, שאורו אינסופי) נסעה וירדה (השכינה) בסתר המדרגות, ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות (דרך ארבעת עולמות אבי”ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה), עד שנתלבשה (השכינה) בדברים גשמיים (מהויות חומריות בעולם שלנו), וענייני עולם הזה, שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן (שהשכינה בעולם הזה מתלבשת בכל מקום בו תמצא קדושה, ובכל עניין של קיום של התורה באמצעות החומר)” (תניא, ליקוטי אמרים, פרק ד)

מרגע שיורדת השכינה לעולם החומר, לאחר שעברה צמצומים רבים מעולם לעולם, היא ממשיכה ומתפשטת גם בעולמנו מדרגה לדרגה, וזורמת מן המשכן דרך מעגלי הַכֹּהֲנִים והַלְוִיִּם אל ישראל, ומשם גם אל אומות העולם.

“רִבּון הָעולָמִים. אַתָּה צִוִּיתָנוּ לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַתָּמִיד בְּמועֲדו וְלִהְיות כּהֲנִים בַּעֲבודָתָם וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם וְיִשרָאֵל בְּמַעֲמָדָם. וְעַתָּה בַּעֲונותֵינוּ חָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבָטֵל הַתָּמִיד. וְאֵין לָנוּ לא כהֵן בַּעֲבודָתו וְלא לֵוִי בְּדוּכָנו וְלא יִשרָאֵל בְּמַעֲמָדו” (תפילת שחרית – סדר הקרבנות)

כדי להבטיח שזרימת השפע בעולם לא תיעצר, צריך כל אחד בישראל להיות אמון על תפקידו, ולקיים את חלקו בעסקה. רק בזכות עבודת הקורבנות של הַכֹּהֲנִים במשכן, ובזכות עבודת הלוויה של הַלְוִיִּם, יורד השפע לישראל, אולם ישראל מצידם חייבים גם הם להפריש את התרומות והמעשרות, ולפרנס את הַכֹּהֲנִים והַלְוִיִּם. זהו מעין אור חוזר (השלמת מעגל הזרימה), תמורה לַכֹּהֲנִים ולַלְוִיִּם, על כך שקיבלו על עצמם לעשות את עבודת הקודש במקום בכורות ישראל, והתמסרו לביצוע השליחות החשובה הזו.

“וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל, מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה. וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ” (יחזקאל פרק מד)

המשכת השפע לישראל מתחילה, כאשר מרוויח היהודי את כספו ביושר, ובוחר להקדיש את רווחיו הראשונים (היבול הראשון) לקב”ה בברכה, תוך שהוא מתעלה מעל תאוותו לקחת את כל הראשוניות הזו לעצמו. כאשר בוחר היהודי לוותר ולתת את כול הראשוניות בחייו לקב”ה באהבה תחילה, הוא בונה כך מעצמו כלי רוחני ראוי, ויכול להכיל שפע נוסף, וחוזר חלילה.

הנתינה לַכֹּהֲנִים ולַלְוִיִּם חייבת להיעשות בשמחה, כי זו פרנסתם, וזו התמורה, הניתנת להם, על שהחליפו את בכורות ישראל בעבודתם בבית המקדש, וכן שבזכותם יכול להימשך השפע גם לכלל ישראל.

“וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם. הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים, וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה'”
ביום חנוכת המשכן והמזבח, היו נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אלו שהקריבו הראשונים את הקורבנות על המזבח. כאשר הביאו נשיאי השבטים את קורבנותיהם, כול נשיא חיבר בכך את עצמו ואת שבטו אל הקדושה ואל השכינה. קורבנות הנשיאים היוו את נקודת “ההפעלה” של “מכונת הַמִשְׁכַּן” – יצירת החיבור הרוחני הראשוני, סלילת הדרך עבור עבודת הקורבנות של כל עם ישראל.

“הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר” (משנה מעשרות ג י) – הכול הולך אחר הראש, כאשר בא הנשיא, שהוא ראש השבט ועיקרו, האדם המובחר ביותר בשבט, ומקריב את הקורבן הראשון, מאותו הרגע כמו הוכנס השקע אל התקע ומתחיל לזרום “החשמל הרוחני” – מוזרמת הברכה מהמשכן אל אנשי השבט כולו, וכך כול יחיד בישראל מתחבר גם הוא אל השכינה, וניזון מהקדושה.

כך גם בנפש האדם פנימה “הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָעִקָּר”. כאשר מקדיש האדם את ראשית הנאותיו לקב”ה, נותן מעצמו בקדושה את הקורבן הראשון בכל עניין חומרי, כך תימשך עבורו הקדושה גם בכל ענייניו בהמשך. כל המברך את ה’ תחילה, ודוחה לשם כך במעט את הסיפוק הגופני (לקבל לעצמו תחילה), מובטח לו שתהה הנאתו כפולה (גם רוחנית וגם חומרית), ונפשו תקבל תחושה של שובע לאורך זמן – גם יזין את נשמתו בתענוג רוחני של נתינה, וגם יספק לגופו החומרי את התענוג והמילוי הגשמיים, הנחוצים לקיומו.

כֹּהֲנִים, לְוִיִּם, יִשרָאֵל – ראשי תיבות “כְּלִי” – כי רק בזמן שכל אחד בישראל מקיים את תפקידו בשלמות, ואת חלקו בעסקה (כֹּהֲנִים, לְוִיִּם בעבודת הקדושה בבית המקדש, וְיִשרָאֵל בעבודת הנתינה), אז נוצר ה”כְּלִי” הרוחני השלם בישראל, היכול להכיל ולשמר את השפע האלוקי בעולם התחתון – “כּהֲנִים בַּעֲבודָתָם, וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם, וְיִשרָאֵל בְּמַעֲמָדָם” – רק כך נוצרת השלמות בישראל, ויכול השפע לזרום בין כולם.

“יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם”

כאשר נושאים הַכֹּהֲנִים את ידיהם ומברכים את עם ישראל, בברכת הַכֹּהֲנִים, זוהי בדיוק בנייתו של הצינור הרוחני, כך נוצר הרצון האלוקי להזרמת השפע מן העולמות העליונים, דרך הַכֹּהֲנִים, אל ישראל, והַכֹּהֲנִים הם העומדים בתווך.

“וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם” – כיוון שמבטיח הקב”ה במפורש, שדרך הַכֹּהֲנִים הוא יוריד את הברכה לישראל, צריך כל אחד מישראל לכבד את הַכֹּהֲנִים, לשמור עליהם, ולפרנס אותם.

תפקידו של עם ישראל בעולם הזה, להעלות את החומר לקדושה, להמשיך אורות עליונים למטה, אל העולם התחתון, לתקן את הבהמיות ואת התאווה לחומר, ולהביא את העולם כולו לשלמות. בזכות שנעשה איש איש את עבודתו בהתאם למעמדו בישראל, יגיע העולם לשלמות,

נזכה להחיש את התגלותו של משיח צדקנו, ונגיע כך אל הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימנו ממש.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

צחי הורווויץ || תזכורת – המצווה הראשונה לישראל – חירות

בפרשת השבוע, פרשת וארא, משה רבנו ע”ה מוזהר לומר לבני ישראל לקיים את המצווה הראשונה… המשך לקרוא צחי הורווויץ || תזכורת – המצווה הראשונה לישראל – חירות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים