תפילה ובעיות תקשורת || התמודדויות עם חוסר מענה וחוסר יחס מצד דמויות סמכותיות, בילדות ובדת.

תפילה בכוונה

באדיבות דף “פסיכולוגיה ויהדות” | כל אחד ואחת זקוק נואשות לדעת תמיד שיש לו בסיס לחזור אליו בעתות הצרה, שיש שם מישהו שתמיד יאהב ותמיד יתמוך. וכאשר תחושות אלו נסדקות ומתנפצות להן מעת לעת, זה גורם לתחושות בלתי נסבלות של בדידות ונטישה. וכאשר הן מצטברות הן הופכות לפעמים למועקה של ממש, שמשליכה על האישיות והבריאות הנפשית.

מחשבות על קשיים והתמודדויות עם חוסר מענה וחוסר יחס מצד דמויות סמכותיות, בילדות ובדת.

מצוות התפילה מעוררת לפעמים שני קשיים מרכזיים:

הקושי הראשון הוא – לחוש במילות התפילה שאכן אנחנו משוחחים ופונים למישהו, היות ואלוקים איננו גוף ואסור לחשוב עליו אפילו כעל ישות בעלת זהות פיזית. וכך יוצא שפעמים רבות התפילה נשארת מבחינת ההרגשה והחוויה כדיבור שלנו אל עצמינו…

הקושי השני הוא – כאשר התפילה לא נענית, לפעמים עוברות שנים של תפילה בנושא מסוים, כמו למשל פרנסה או בריאות. ושום דבר לא משתנה והמצב נותר כשהיה. זה מעורר מחשבות על חוסר התועלת שבתפילה. כפי שמתאר ישעיהו הנביא- ״למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע״… ודוד המלך מתחנן אף הוא- ״קולי שמעת אל תעלם אזנך לרווחתי לשוועתי״.

לגביי הקושי הראשון, אכן מוטל על האדם להתרכז ולהתבונן טרם התפילה, ולהפנים את העובדה שהוא עומד לפנות כעת לבורא עולם. אולם עדיין פעמים רבות, למרות ההתבוננות וההכנה חסרה לנו התחושה המוחשית שיש שם מישהו שמאזין למילותינו ולרחשי ליבנו. (היה לי דוד, שתמיד כשהוא יצא לבית הכנסת להתפלל, היה אומר- ״אני הולך לפגישה״…)

הרב קלונימוס שפירא שנהרג בשואה, מציע בספרו ״בני מחשבה טובה״ עצה בנושא. בהסתמך על שיטת הראב״ד בהשגותיו על שיטת הרמב”ם בהלכות תשובה.

ידוע שהיהדות שוללת את ההגשמה ואסור לנו לתת לאלוקים צורה גשמית, וכמו שאמר הנביא- ״אל מי תדמיוני ואשווה״…. (ולכן באמת הנוצרים הראשונים שדאגו להכחיד את הפאגאניות האלילית, והפכו את מקדשי האלים לכנסיות נוצריות, לא כל כך ידעו מה עליהם לעשות לבתי הכנסת היהודיים. מפני שבבית הכנסת אין כל צלם או דמות בשונה מהתרבות האלילית של העולם העתיק, ולכן לא ניכרה בהם סתירה כל שהיא לנצרות) אף על פי כן, הוא מסביר, שאם כוונת האדם לא להגשים את הבורא, אלא מטרתו היא רק לדמיין שהוא ניצב בתפילתו לפני כסא הכבוד ומפיל את תחינתו בפני בוראו, הרי שהדבר מותר וראוי, כדרך לעורר בו את הכוונה בתפילה.

לעומתו הרב שמשון פינקוס מציע, לדמיין בתפילה כאילו אתה משוחח עם אדם שעומד מאחורי קיר המסתיר אותו ממך, כך שעצם ההכרה בכך שאלוקים שומע תפילה, יכולה להספיק לצורך החוויה שבדיבור אליו, למרות שהוא איננו נראה ובלתי ניתן להשגה.

הבה גם לא נשכח את דברי השולחן ערוך בתחילת הספר, שמצטט את דברי הרמב”ם על הפסוק ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ שכותב על כך שעצם, השלמות באמונה היא, לחוש כל הזמן את נוכחות הבורא בינינו ולהתנהג תמיד כאילו אנחנו נמצאים, בהיכל המלך ובנוכחותו.

בפסיכולוגיה ההתפתחותית מבחינים בין הינקות המוקדמת בה התינוק יכול לתפוס רק מה שנראה וגלוי לעיניו, וכאשר מסתירים ממנו חפץ או אדם, הוא לא מחפש אחריו עוד. לבין שלב התפתחותי מתקדם יותר, בו הוא מבין שאוביקט ממשיך להתקיים גם אם הוא נסתר ממנו כעת.

יש לכך השלכות מעשיות גם במערכת היחסים שלו עם הוריו, האם הוא יודע לחפש את אימו גם כאשר היא יוצאת מן החדר, והאם הוא מבין שגם אם היא איננה נוכחת כרגע כאן יחד איתו, אף על פי כן היא ממשיכה להתקיים, והיא תשוב אליו אחר כך.

זאת אומרת שגם לאחר ההתקדמות ההתפתחותית הזו, התינוק יכול לחוש חרדת נטישה בפרידה, או לחילופין לחוש בטחון שאימו תשוב אליו.

גם האדם המאמין, שאמנם לא רואה את אלוקים אך בטוח במציאותו ובנוכחותו, יכול להפנים ולחדד את ההכרה שהוא עומד לפניו בתפילה, ושאכן אלוקים מאזין ושומע תפילה למרות שאיננו מושג בחושינו הגשמיים.
וכמו שתינוק שסיגל לעצמו סגנון היקשרות בטוח, והוא לא נחרד בכל פעם שאימו יוצאת מן החדר, וכשהיא שבה אליו הוא נרגע בקלות ומקבל אותה בשמחה. כך ככל שאדם מאמין וקשור לבוראו, הוא חווה את התפילה כדיאלוג ממשי, והתפיסה החווייתית הזו מעצבת את כל הגישה וההסתכלות שלו על התפילה.

לגביי הקושי השני, ראשית כל, התפילה איננה רק כלי ואמצעי להשגת מאוויים. התפילה היא מצוה בפני עצמה, והיא משרישה באדם את האמונה בבורא, ואת הכניעה אליו. וכך מסביר רבי יוסף אלבו בספר ״העיקרים״ שהשינוי ההכרתי שחווה האדם על ידי התפילה, מהווה בעצמו סיבה לקבלת תפילתו וקריעת רוע גזר דינו.

כאשר מבינים שהתפילה היא מטרה בפני עצמה, כמו שמסביר הרמב”ן שאומר שמטרת הבריאה היא ״שנאמין בבוראנו ונודה אליו שהוא בראנו״. וזה מה שאפשר להשיג בעזרת ההתבוננות בתפילה. וכמו שכתוב בגמרא ״הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו״.

אם כן גם כאשר לא נענינו ולא קיבלנו מה שביקשנו מאלוקים, בכל זאת לא ישאר לנו רק חיזוק שלילי, מפני שעצם הזכות והיכולת לגשת ולעמוד לפניו ולדבר איתו בכל עת שנרצה, זוהי כבר הצלחה והישג בלתי מבוטל.

רבי משה מטיראני, מגדולי ישראל לאחר גירוש ספרד, נוגע בשאלה זו בספרו ״בית אלוקים״. הוא תמה איך באמת יתכן שכל עם ישראל מתפלל בכל יום כבר כמעט אלפיים שנה לביאת הגואל ובכל זאת לא נענה? הוא מבאר שם את הנושא בכמה דרכים, אך הוא מדגיש שתפילה המתקבלת צריכה לבוא מתוך כוונה חזקה. ומי אמר שאכן העם כולו נושא בכל יום תפילה מעומק הלב לביאת הגואל?…כמו כן, הוא מבאר שצריך גם להיטיב את דרכינו יחד עם התפילה, ותפילות היהודים מכל הדורות מצטרפות להן יחדו, וכולן יביאו את הגאולה בסופו של דבר.

אמנם במשנה מסופר על חוני המעגל שהיה ידוע בתפילתו, וכאשר הוצרכו לגשמים הוא עג עוגה במקלו ונעמד בתוכו, ועמד בתפילה בהכרזה- שהוא לא זז מתוך העיגול עד שירדו גשמים, ואכן ירדו גשמים מיד. גם בדורות האחרונים סופר על מקרים דומים, כמו למשל, על רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, “החפץ חיים״, שראו אותו מסמן עיגול ומתפלל תוך כדי הכרזה שלא יזוז עד שיענו לו מן השמים, ולאחר זמן פסע החוצה… גם הרב מבריסק שלפני פטירתו סבל רבות ממחלה קשה, טען שהוא מרגיש שלא הוקל לו מפני שאין מתפללים עליו.

כדי שאדם יזכה שתפילתו תיענה עליו להיות בעל זכויות רבות, כפי שאנחנו אומרים בפיוט- ״אנשי אמנה אבדו באים בכח מעשיהם, גבורים לעמוד בפרץ דוחים את הגזירות… טרם קראוך עניתם יודעים לעתר ולרצך… לא השיבות פניהם ריקם״….

אך גם לכל אדם מהשורה, יש הדרכה מחכמינו איך לגשת לתפילה כגון, אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, תפילה בבית הכנסת ובמנין רצויה ומתקבלת יותר, יש ענין להתעטף ולהתלבש בכבוד כמי שבא לפני המלך, ולקבוע מקום קבוע לתפילה. לאחרונה ראיתי את דברי הרב חיים סבתו שמקפיד שבישיבתו יתלבשו הבחורים בלבוש מכובד ולא זרוק. לדבריו אי אפשר להתלונן שתפילה לא נענית אם לא ניגשים אליה ברצינות וביראת כבוד.
נעבור כעת לדבר על הקשיים הללו בהקשר של יחסי הורים וילדים.

כל מה שהסברנו, נכון ביחס לתפילה, שמהוה עבודה רוחנית ומטרה כשלעצמה, כפי שגילו לנו חז״ל שהאבות והאימהות היו עקרים, כי הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של הצדיקים.

אך מה בקשר ליחסים בין אישיים בעולמנו הגשמי?

יש מצבים אשר ילד פונה להוריו ונתקל בחוסר מענה והתייחסות,כמו למשל- התעלמות, או תירוצים שונים, או שהורה אחד שולח אותו לשני, כאשר הוא מבקש מהם דבר מה. כך גם קורה לפעמים לחניך בבית הספר או בפנימייה, החש שאין לו למי לפנות ועל מי לסמוך, וזוהי תחושה קשה ומיאשת.

בגיל צעיר, וקל וחומר במסגרת כמו בית או מוסד לימודים, הילד רוצה לדעת ולהרגיש שהוא תחת הגנה כל שהיא, כלומר, שיש מי שמפעיל את המערכת מתוך מחשבה ואחריות. וכאשר יש הורה המתעלם מצורכי הילד שלו, ובמקום לנהל איתו תקשורת גלויה ופרטנית, הוא בוחר ״למרוח״ אותו בתירוצים או שהוא מתחמק מאחריותו כהורה ומפיל את ה״תיק״ הזה על בן הזוג, הילד נותר תלוי באויר בתחושת חוסר בטחון מאיימת.

כפי שהאדם המאמין המתפלל ומצפה לישועה שבוששת מלהופיע, מתחיל לפתח רגש אכזבה ויאוש. ופעמים הוא עלול אף להרגיש שאל לו לנדנד לאלוקים עוד… כי החיזוק השלילי של חוסר המענה, מחזק ומתחבר לקושי התמידי שיש במעשה התפילה, כמו שהסברנו קודם. וזאת מפני שאיננו יכולים לראות שבאמת יש שם מישהו למעלה ולהרגיש שיש מי ששומע אותנו. ואם כן, גם אם המעשה קשה מצד עצמו וגם אם איננו מניב תוצאות, העניין טבעי ומתבקש שהאדם יחדל מלהתפלל ולבקש.

כך גם הילד, שלא מקבל מענה ברור מההורה, ונתקל בעמימות וחוסר סבלנות, יפתח אכזבה ויאוש ולא יפנה להוריו, כדי לספר להם אם הוא הצליח היום או שאולי הציקו לו היום בבית הספר. רגשות מעין אלו עשויים להצטבר ולהשאיר אצל הילד חותם שיפתח אישיות אנטי חברתית, או מתבודדת, כי הוא לא חווה מספיק את החום ההורי, ואת התועלתיות הפיזית והנפשית שניתן להפיק מקשר שכזה. והיות שחוויות אלו נוטלות חלק בעיצוב האישיות החברתית של כל אחד מאיתנו, הרי שלצבירת חוויות חיוביות או שליליות, יש השלכות קריטיות ומכריעות.
יתכנו סיבות רבות להתנהגות הורית מעין זו, יש הורים חסרי בטחון שלא מסוגלים לנהל אפילו את חייהם האישיים. יש הורים שעסוקים וטרודים ושלא שמים לב שהשנים חולפות בינתיים והילד שלהם לא מקבל מספיק יחס וחום. יש הורים שהם מרגישים שהילד מפריע לניהול חייהם האישיים והם מנסים כמה שפחות להיות מעורבים בגידולו או להיפך, הם סבורים שהם משקיעים בו יותר מדי ורוצים שגם בן או בת הזוג יעשו משהו…

הרמב”ם לימד אותנו, שדרך האמצע המשולבת, היא הדרך הנכונה בדרך כלל. החוקרים הסיקו על סמך מדגמים רבים וכוללים, שסגנון הורות סמכותי הוא הטוב ביותר. סגנון זה בניגוד להורות סמכותנית והורות מזניחה, מהוה דרך ממוצעת שמשלבת מצד אחד חוקים ברורים ודרישות הגיוניות וסבירות מן הילד, ומצד שני היא לא מעמיסה וכופה יותר מדי סמכות, אלא מותירה לילד מרחב בחירה ועצמאות. הורים כאלו יודעים לראות את המציאות מנקודת מבטו של הילד ונותנים לו לפתח בעצמו בגרות ומשמעת עצמית. (אולי זה פירוש נוסף לדברי הגמרא שהיחס לילד צריך להיות ״שמאל דוחה וימין מקרבת״) בצורה זו, הילד גדל בצל סמכות מדריכה ומנחה, המציבה לו יעדים ומצפה ממנו להגיע להישגים ולעמוד בסטנדרטים. אך בה בעת הכל נעשה בהתאם ליכולתו ומתוך בחירה והזדהות, ולא מתוך כפייה וחוסר כבוד.

במצוות חינוך הילדים למצוות התורה, אנחנו רואים עקביות והתאמה מוחלטת בין יכולת ורמת הילד לבין הדרישות החינוכיות ממנו.

כאשר ילד גדל בבית בו ההורים העניקו לו בטחון רגשי בילדות המוקדמת, הוא לומד לסמוך עליהם. ולכן גם לאחר מכן, כשהם דורשים ממנו דרישות או מציבים גבולות, הוא לא מפרש את זה באופן שלילי אלא הוא סמוך ובטוח באהבתם ובהתחשבותם בו. ילד כזה מסוגל להתרכז באישיותו היחודית ולשאוף לפתח אותה לפי כישוריו ונטיותיו, כי הוא יודע שהוא אהוב ורצוי ומושגח. ואין לו צורך לרצות ולהשביע את רצון הוריו אלא יש לו מרחב של פיתוח עצמי, מפני שהוא לא זקוק כל הזמן לחפש אישורים חדשים ונוספים לאהבתם אליו.

בדרך כלל האדם המאמין לא נוטש את אמונתו גם כאשר הוא נותר במיצר ללא מענה וישועה. הוא ממשיך לקוות לטוב, ומנסה לתקן את מעשיו או לקבל ברכות או לנסות סגולות מסגולות שונות. אך הוא ישאר מאמין, למרות התחושה הקשה המתוארת רבות בספר תהילים ״אלי אלי למה עזבתני״, ״עד אנה ה׳ תשכחני נצח״ ו״נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד״ וכיוצא בזה.

אך כפי שאמרנו יש הבדל בין יחסי הנברא ובוראו, לבין יחסי הורים וילדים ויחסים בין אישיים בכלל. כי בכל מה שנוגע לאלוקים, אין אנו יודעים מה הם חשבונותיו, וכל שנותר לנו הוא לקוות אליו כמו שכתוב ״הן יקטלני לו אייחל״…
אך בין הורים וילדים, בין בינקות ובין בילדות ובבגרות,

כל אחד ואחת זקוק נואשות לדעת תמיד שיש לו בסיס לחזור אליו בעיתות הצרה, שיש שם מישהו שתמיד יאהב ותמיד יתמוך. וכאשר תחושות אלו נסדקות ומתנפצות להן מעת לעת, זה גורם לתחושות בלתי נסבלות של בדידות ונטישה. וכאשר הן מצטברות הן הופכות לפעמים למועקה של ממש, שמשליכה על האישיות והבריאות הנפשית.

כל הורה וכל בעל סמכות צריך להפנים את ההכרה בכך שעליו להיות שם עבור אותם אלו הזקוקים לו ואל לו לגרום להם לעולם לחוש שאין להם אוזן קשבת או תמיכה וקבלה. וכבר אמרו חכמינו, ״טוב המלבין שיניים לחבירו יותר מן המשקהו חלב״. זאת אומרת שלפעמים יתכן, שגם אם תסרב לבקשה של ילדך, אם תצליח לעשות זאת בהארת פנים וברוח טובה, יתכן שהוא קיבל ממך יותר ממה שביקש מלכתחילה.

 

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

מעוברות ומניקות ביום הכיפורים מומלץ וחשוב להתייעץ עם הרופא האישי לברר האם נדרשות הנחיות אישיות.… המשך לקרוא הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים