פרשת “פִּינְחָס” | קבלת השפע בחיינו מותנת ביגיעה אישית, ועבודת המידות.

מסובין פרשת פנחס
השפע ניתן רק בתמורה ליגיעה אישית, והוא זקוק להנהגת הוריו והדרכתם,

אהרון זאב שצמן | בני ישראל לא רצו לעזוב את חיי החסד במדבר, ולהיכנס אל ארץ ישראל. כשם שהעובר בבטן אימו אינו רוצה לצאת ואוויר העולם כי טוב לו לחיות במציאות של חסד. כך בני ישראל העדיפו, בעצת המרגלים, להישאר במדבר, להמשיך לקבל את מזונם בחינם, להמשיך ללמוד כל היום תורה בנחת, ולא לצאת לכיבוש הארץ, ולא להתמודד עם קשיי הקיום במציאות החדשה. היום נלמד בס”ד למה ומדוע היה צריך היה להחליף את הנהגתו של מֹשֶׁה, בהנהגתו של יְהוֹשֻׁעַ? וכיצד ואיך נוכל לשפר את חיינו, באמצעות שינויים בהנהגה הפנימית שבתוכנו?“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו… עַל פִּיו יֵצְאוּ, וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ, וְכָל הָעֵדָה”.
כוח מֹשֶׁה, שהיה הכוח, שהוביל את עם ישראל בתקופת חיי המדבר, הגיע אל סיומו, ועל סף סיום תקופת חיי המדבר, מודיע הקב”ה למֹשֶׁה שהגיע השעה להחליפו בכוח יְהוֹשֻׁעַ – כוח חדש, המותאם יותר לתהליך התיקון וכיבוש הארץ.

“תורה ניתנה בארבעים (יום), ונשמה נוצרה בארבעים (יום), כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה, אין נשמתו משתמרת” (בבלי מנחות צט ב)
ממש כמו העובר ברחם אימו, המקבל את נשמתו לאחר ארבעים יום, כך ישראל קיבלו את התורה, שהיא נשמתם הרוחנית, לאחר שהיה מֹשֶׁה ארבעים יום בהר סיני, והגיעו לארץ ישראל לאחר זיכוך של ארבעים שנה במדבר.

“לֵמָה הוָלָד דומה במעי אמו … פיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי (הפרשה), שמא יהרוג את אמו, … ונר דלוק לו על ראשו… ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים… ומלמדין אותו כל התורה כולה” (בבלי נידה ל ב)

בתקופת ההיריון מצוי העובר במציאות של חסד מושלמת, בדיוק כשם שהיו בני ישראל ארבעים שנה במדבר:
-העובר מוקף מי שפיר מכל צדדיו המגנים עליו, כשם שענני הכבוד הקיפו ושמרו על ישראל.
– העובר מקבל את מזונו מחבל הטבור מדי יום וללא מאמץ, כשם שירד לישראל במדבר המָן מן השמיים, וקיבלו מים בשפע מבארה של מרים.
– העובר אינו מוציא “רעי” (צרכים), וכך גם המָן היה נספג באבריהם של ישראל ארבעים שנה, ולא ייצר בגופם פסולת.
– העובר לומד את כל התורה כולה מפיו של מלאך, היושב על ראשו ומלמדו, כך גם ישראל ישבו במדבר ולמדו תורה ארבעים שנה מפיו של מֹשֶׁה.

“לסוף מגיע זמנו לצאת לאוויר העולם. מיד בא אותו המלאך ואומר לו באותה שעה, הגיע זמנך לצאת לאוויר העולם. והוא אומר לו: למה אתה רוצה להוציאני לאוויר העולם? …
ואינו רוצה לצאת משם, עד שמכהו, ומכבה לו את הנר, שהוא דלוק על ראשו, ומוציאו לאוויר העולם בעל כורחו.
מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו וכל מה שהוא יודע.
ולמה התינוק בוכה ביציאתו? על מה שאיבד מקום הנחה והרווחה, ועל העולם שיצא ממנו” (מדרש תנחומא, פרשת פקודי, פרק לח, סימן ג)

בדיוק כשם שנאלץ העובר, בעת לידתו, להיפרד ממציאות החסד בבטן אימו, ולהתחיל ולהתמודד עם המציאות החדשה בעולם החומר, כך גם עם ישראל, בסוף תקופת המדבר, עמדו להיוולד אל מציאות חדשה, ונאלצו, בעל כורחם, להיפרד מחיי החסד, אליהם הורגלו.

“וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא … וְלָמָה ה’ מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז. הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.” (במדבר פרק יד)
כשם שהעובר אינו רוצה לצאת מבטן אימו, כי טוב לו שם במציאות החסד, כך לא רצו בני ישראל לעזוב את חיי החסד במדבר, ולהיכנס אל ארץ ישראל.
בני ישראל העדיפו, בעצת המרגלים, להישאר במדבר, להמשיך לקבל את מזונם בחינם, להמשיך ללמוד כל היום תורה בנחת, ולא לצאת לכיבוש הארץ, ולא להתמודד עם קשיי הקיום במציאות החדשה.

“הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ. כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו” (במדבר פרק יא)
כוח מֹשֶׁה, היה כוח ההיריון של עם ישראל, כוח הנהגה בתקופה שהייתה כולה חסד, והוא התאים להוביל את ישראל במסע הרוחני במדבר – מֹשֶׁה היה מלמדם את התורה, בזמן שהקב”ה דאג, מצידו, לספק לבני ישראל את כול מחסורם הגשמי.

כאשר יוצא העובר מבטן אימו, משתנה מציאות חייו – הוא מנותק מחבל הטבור, המלאך שלימדו את התורה עוזב, ומאותה העת הוא נאלץ להילחם על צרכיו הגשמיים בכוחות עצמו. כוח מֹשֶׁה צריך היה לעזוב את ישראל, מרגע לידתם אל עולם החומר, רגע כניסתם אל ארץ ישראל. המהות הרוחנית הגבוהה של משה, שהייתה נחוצה לקיומם במדבר, לא התאימה עוד להמשך מסע תיקונם, ולכן נדרש כוח מֹשֶׁה להתחלף בכוח חדש – יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

“צָרוֹר, אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם”
בעיתוי זה בדיוק, בעת לידתם המחודשת של עם ישראל, הופיע כוח נוסף בזירה.
“הַמִּדְיָנִים” נמשלים לכוח רוחני, אשר מופיע לאדם בתחילת חייו, מיד עם לידתו אל חיי עולם החומר.

“לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל בּוֹ” (בראשית פרק ד)
מיד שיוצא התינוק לאוויר מפתח בטן אימו, כבר מרגע זה רובץ יצרו הרע כחיית טרף (חַטָּאת), ורוצה להכשילו בחטא. כוח “הַמִּדְיָנִים”, הוא חלק ממערכת כוחות היצר הרע שבאדם, שעניינם להכשיל את האדם בזנות, למשוך אותו אחר הבלי העולם הזה, ולהביא אותו בערמה (בְּנִכְלֵיהֶם), לכך שייפטר מן העולם בלא תשובה.
“מִּדְיָנִים” – מלשון “דִמְיוֹן”, שכך מפיל היצר הרע את האדם, בדימיונות שוא של תענוגות העולם הזה, מבטיח לו עונג במזומן, והורס לו את העולם הבא לנצח נצחים.
זו הסיבה שציווה הקב”ה את ישראל לשנוא אותם (את יצריו הרעים), ולהילחם בהם בכל האמצעים (“”צָרוֹר, אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם” – הילחם בדימיונות השוא).

מפרש רש”י:
“וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ” – של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאווה להכשילך.
“וְאַתָּה, תִּמְשָׁל בּוֹ” – אם תרצה תתגבר עליו.

באמצע המילה “מִּדְיָנִים” מסתתרת המילה “דְיָנִ” – “דְין” – כי מכשילים את האדם, ומביאים עליו את מידת הדְין.
כשמוציאים מתוך – “מִּדְיָנִים” את ה”דְין” (“דְיָנִ”), נשארים האותיות “מִּ….ים” – או בחיבור האותיות מתקבל “מַיִם” – ה”מַיִם” הם החסד, מידת ההשפעה (כי התורה נמשלה למַיִם).

כל הגובר על כוח “הַמִּדְיָנִים” שבנפשו, וגובר על יצרו הרע, מסלק מעליו בכך את מידת הדין, ואז מתחברות עבורו אותיות “המַיִם”, וזוכה אז לקבל את מידת החסד.
אולם לשם כך יש צורך שתהה באדם הנהגה פנימית של גבורה, כוח עצמי מתאים, שיצליח לעמוד במשימה, להפעיל את הדין בעצמו, כדי לגרש את הדין מעליו.
התורה דורשת מהאדם את ההקרבה בטווח הקצר, אולם נותנת לו עונג רוחני ושכר לנצח נצחים.
במציאות המדבר, כוון שהיו בני ישראל בהנהגה של חסד, לא הצליחו לעמוד בפני כוח “הַמִּדְיָנִים”, ובמערכה הראשונה נגדם הוכנעו בחורי ישראל:

“וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב”
בני ישראל נכשלו בזנות, ולא הצליחו לעמוד בפני כוח הפיתוי של המואביות והמדיניות.
אמר בלעם לבלק: “אני אין כחי אלא שאני יודע לכוון השעה שהקב”ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך” (רשי, במדבר פרק כג)
הקב”ה לא זעם באותם הימים, כדי שלא לאפשר לבלעם לקלל את ישראל בזמן שהוא זועם, כתוצאה מכך לא ירדה לעולם מידת הדין, ולא היה בעם ישראל די כוח של גבורה ודין פנימי, כדי לעמוד ביצרם.
במציאות שאין בה כוח גבורה כלל, כשלו ונפלו בני ישראל במעשי זנות ועבודה זרה, ועמדו חסרי אונים אל מול מתקפת יצרם, נותרו חסרי כוח פנימי חזק דיו, כדי להתגבר על תאוותיהם.

“וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (מֹשֶׁה והזקנים). וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ, וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם”
מֹשֶׁה, שייצג את מציאות החסד, מצא עצמו חסר אונים אל מול הנפילה הזו של בני ישראל. “וְהֵמָּה בֹכִים”, בכה מֹשֶׁה על ישראל, שאינו יכול להחדיר בהם את מידת הגבורה, ולכן הם אינם יכולים להתמודד אל מול האתגרים החדשים, בתהליך כיבוש הארץ.

בני ישראל היו כמו התינוק, שאינו יכול עדיין להתמודד אל מול קשיי המציאות לבדו, אינו יכול עדיין לגבור על יצרו, ועל כן הוא צורח כל עוד ולא בא על סיפוקו, ומוכן להירגע רק כשאימו מניקה אותו חלב, מיד כששבה אליו מציאות החסד.
“מה הדד הזה תינוק מצטער בשעה שפורש ממנו, כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן” (ספרי – בהעלותך פט)

“פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם”
בכך שהרג את זימרי (בעת שבעל את המדיינית לעני מֹשֶׁה), הֵשִׁיב פִּינְחָס לבני ישראל את מידת הגבורה הפנימית, שהייתה חסרה להם בנפשם (“בְּתוֹכָם”).
פִּינְחָס השיב לעם ישראל את מידת הדין (הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי), ובכך נטע בהם את היכולת לגבור על יצרם, ולהתמודד מחדש אל מול כוח “הַמִּדְיָנִים”.
בזכות מעשהו, הציל פִּינְחָס את עם ישראל מן הכליה (“וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי”), וזכה לקחת חלק בהנהגה החדשה של ישראל – “וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”, פינחס נבחר לכהונה משום שהיה איש של מעשה, ופעל בגבורה בזמן הנכון, כדי לכפר על עם ישראל.
“חֲמָתִי” – אותיות “חַי” “מֵת” – במעשהו הרחיק פִּינְחָס מישראל את כוחות ה”מֵת”, וקרב זו לזו את אותיות ה”חַי” – השיב את כוח החיות לעם ישראל.

“יִפְקֹד ה’ … אִישׁ, עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם”
אולם, לא היה די בפִּינְחָס לבדו להנהגה, ולכן ביקש משה מהקב”ה שימנה במקומו מנהיג ראוי לישראל, שידע להחדיר בהם את מידת הגבורה, שתהה נחוצה להם לתקופת כיבוש הארץ, וההתיישבות בה.
יְהוֹשֻׁעַ נבחר להיות המנהיג העליון החדש, כיוון שהיה בו השילוב בין כוח הגבורה לצאת בראש העם למלחמה, לבין הרוחניות, הנחוצה להנהגת עם ישראל הקדוש.

יְהוֹשֻׁעַ היה צמוד למשה כל חייו ולמד ממנו את התורה (“וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל”), וכן הוכיח את גבורתו, כשיצא כנגד המרגלים בעד כיבוש הארץ (“וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם”), ולכן הורה הקב”ה למשה שיבחר בו כמנהיג הבא – “קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ… וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

מרגע שמסתיימת תקופת ההריון, ונולד האדם לעולם החומרי, החסד אינו ניתן לו עוד בחינם (כמו זה שקיבל בבטן אימו), אלא מאותו הרגע השפע ניתן לו רק בתמורה ליגיעה אישית, והוא זקוק להנהגת הוריו והדרכתם, כדי ללמוד להסתדר בעולם החומר (“כִּי אָדָם, לְעָמָל יוּלָּד” – איוב ה).

כוח יְהוֹשֻׁעַ וכוח פִּינְחָס, קיימים בתוך כל יהודי – אלו כוח של גבורה רוחנית, וכוח של גבורה מעשית.
היכולת הרוחנית המחשבתית שלא להתאוות אל האסור, שלא לרצות לקבל את תאוות העולם הזה ללא קדושה (מוח שליט על הלב), והיכולת המעשית לעשות מעשה גבורה בפועל, בעת שיש צורך לגבור על היצר (להגיד “לא” לדבר קלקול, ולצאת כנגד אלו הרוצים להכשיל את ישראל).

“בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו …” (תלמוד בבלי – קידושין-דף ל – ב)
בכל אחד מישראל קיימים מכלול הכוחות, חלקם כוחות של קדושה, שמקורם בנפשו האלוקית, ונותנים לו את היכולת לגבור על יצרו הרע, וחלקם כוחות של טומאה, שמקורן בנפשו הבהמית, ומייצרים לאדם את הרצון לחטוא.
כוח התורה, הוא הכוח ההנהגה הפנימי, שניתן לכול יהודי, כדי שידע איך לשלב בין מידת החסד למידת הגבורה בחייו. כך ידע איך לכבוש את יצריו בזמן, להנחיל את הארץ (גופו החומרי) בכוחות של של קדושה, וילמד איך לגרש מעליו את כוחות הטומאה, הרוצים להתנחל בו, ולהכשילו (כוח “הַמִּדְיָנִים”, ועמי כנען, היושבים בארץ).

“אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל, וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם… וְאַף אֶת בְּרִיתִי… אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא פרק כו)
תהליך התשובה והתיקון מתחילים בהחלפת ההנהגה הפנימית שבלב, מרצון בתאוות חומריות, רצון לקבל חסד ללא גבולות (כמו התינוק בבטן אימו), לפיתוח יכולת של גבורה – התגברות על כוחות היצר הרע, וקבלת השפע בחיינו בקדושה, מתוך יגיעה אישית, ועבודת המידות.

ובזכות שנדע לשלב בין כוחות נפשנו, נפעיל את מידת הגבורה בחוכמה, וננהיג עצמנו בדרך התורה, תשמר הברית ביננו לבין הקב”ה (“בְּרִיתִי… אֶזְכֹּר”), נהייה ראויים גם אנו לכבוש את הארץ (“וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר”), ואז יתגלה בפנינו משיח צדקנו – ונזכה כולנו לגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימנו ממש.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים

מסובין – חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

מעוברות ומניקות ביום הכיפורים מומלץ וחשוב להתייעץ עם הרופא האישי לברר האם נדרשות הנחיות אישיות.… המשך לקרוא הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *