פרשת “נֹחַ” || ניצוץ של תיקון, בתוך ים ומבול של תאוות ורצונות לקלקל.

תיבת נח

אהרוֹן זאב שצמן | “בקש הקב”ה ליתן להם (לבני דור הַמַּבּוּל) ארבעה דברים: תורה, ויסורין, ועבודת קרבנות, ותפלה, ולא בקשו (ולא רצו לקבל)… ויאמרו לאל סור ממנו (אמרו לקב”ה ‘עזוב אותנו’)…ודעת דרכיך לא חפצנו (אין אנו חפצים בתורתך ובחוקיך)” (מדרש שמות רבה ל יג)

למה צריך היה לסגור בתיבה אחת את נֹחַ, עם כל החיות שלא קלקלו?

חז”ל מסבירים שבני דור במבול קלקלו בגלל כמות השפע הרב, שהיה ברשותם.
וכך כותב המדרש: “אחת למ’ (40) שנה היו זורעים, ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלישין ארזי לבנון בהליכתן, והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימה בבשרו, .. היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת” (בראשית רבה לד, יא).

הקב”ה נתן לבני דור המבול כוח רב וגם שפע רב כדי שיהיו פנויים לעבודה רוחנית – תבואה הם היו זורעים רק פעם בארבעים שנה והספיקה להם, לא דאגו כלל לפרנסה, מזג האוויר סביבם היה אביבי ונאה כל השנה, חיו בתנאי מחיה אידיאלים, ובביטחון רב ללא איומים.
רוב השפע שנתן להם הקב”ה, אפשר להם ליהנות מעודף זמן פנוי, אולם, כשרצה הקב”ה לתת להם גם את התורה, כדי שיעסקו בה רוב היום, לא רצו לקבלה, והעדיפו להמשיך לנצל את זמנם לבילויים, למרדף אחר תאוות חסרות רסן, ולהשחתה שיטתית של מידותיהם.

“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס” – מסביר רש”י: “לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (“החָמָס”)
“וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ” – זו התאווה חסרת הרסן וחסרת הגבולות, הסגידה לרצון “לקבל לעצמו בלבד”, הרצון להפיק מקסימום של סיפוק הנאה חומרית, ההשחתה של כל מידות המוסר, תוך ריחוק מודע מדרך הקב”ה והנהגתו.

רצו בני דור המבול לקבל לעצמם עוד ועוד שפע וחומר ללא גבול, לספק את תאוותיהם החומרית עד אין קץ. חטאו כלפי הקב”ה בעבודה זרה, ובזנות, אולם מכל מעשיהם הרעים, גזר הדין ה”מַּבּוּל”, ניתן להם בעוון “הגזל”, שזו השחתה שבין אדם לחברו, ועל כך כבר לא יכול היה הקב”ה לסלוח.

מגדיר זאת נפלא שלמה המלך: “דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ.” (משלי פרק כה)
“וְגַם הַנֶּפֶשׁ, לֹא תִמָּלֵא” (קוהלת פרק ו) – הנפש זו התאווה לחומר.
לתאוות הנפש הבהמית אין גבולות מצד עצמה (“לֹא תִמָּלֵא”), לכן על האדם מוטלת החובה לרסן באופן מודע כל תאוותיו החומריות. חיי נהנתנות חומריים, מתחילים בהנאה מרובה, אולם, במידה ויבחר האדם שלא לשים להם גבול (אֱכֹל דַּיֶּךָּ), וינסה להשיג מילוי אינסופי לרצונותיו, עד מהרה תהפוך כל תאווה, שהתמלאה ייתר על המידה – מעונג לסבל גדול (“תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ”).
לאחר שיעבור האדם את סף המילוי ויסבול, תעלם ממנו ההנאה, והוא ישוב אל תחושת החסר, ושוב, כדי להיות מאושר, יחפש מילוי חומרי חדש לתאוותיו.
מנגנון זה מביא את האדם לידי הרס עצמי, ועשוי להביאו גם לידי פגיעה באחרים, תוך שהוא רומס את זכויותיהם, רכושם, כבודם, ואף את חייהם.

“וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר”
הַמַּבּוּל, הגיע לעולם כגזר דין של מידה כנגד מידה – רצו בני האדם שפע של חומר ללא גבול, נתן להם הקב”ה שפע כה רב, עד כי השפע עצמו היה הגורם שהשחית אותם. האדם מתפלל לגשם (מים עליונים) שיחיה את הצומח והחי על היבשה, ויצמיח לו שפע, אולם, הַמַּבּוּל הוא מילוי אינסופי של שפע,

חסד ללא גבולות, שפע של מים ללא גבול – המביא לבסוף לידי הרס.

מסביר הרמח”ל: “…וכיון שלא רצו (בני דור המבול לתקן עצמם), כי החזיקו בטומאה, אזי אדרבא, זה האור הגדול (השפע שהוריד להם הקב”ה ללא גבול), עשה להם שבירת הכלים ממש, שלא יכלו לסבול האור הגדול, ונפלו, והוא סוד המבול…” (אדיר במרום דף יא)

“ויֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ, עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר”
לנֹחַ נתן הקב”ה את סוד התיקון כנגד מנגנון ההרס העצמי, של הרצון לקבל ללא גבולות. התיבה שבנה נֹחַ, היא הגבול, החוצץ בין נֹחַ ונוסעיו, לבין מַּבּוּל, ההגנה מפני שפע המים שהיו בחוץ, גבול בפני המילוי האינסופי ההרסני, שנוצר בעולם החומרי מסביב.

הקב”ה ציווה את נוח שיבנה את התיבה במשך 120 שנה, כדי שבני דורו יראו אותו, ישאלו לפשר מעשיו, ילמדו לשים גבול לתאוותיהם, וישובו ממעשיהם הרעים. כאשר האדם מציב גבולות לעצמו מרצון, הוא מציל כך את עצמו מטביעה, ולומד לצרוך וליהנות מהשפע שסביבו במידתיות.

“בֹּא … אֶל הַתֵּבָה… מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ”
הקב”ה צווה את נֹחַ למלא אות התיבה בחיות שלא קלקלו, כאלו ששמרו על מינן (לא השחיתו עם מין אחר). התיבה היא גרעין של תכונות חייתיות במצבן הראשוני הטהור, מלאה במהויות טובות, שנסגרו יחד בתוך קפסולה מרוכזת, ובודדו מן ההשפעות הרעות שבעולם החיצון – מעין זרע חי, אשר ממנו אמור יהיה לצמוח ולבנות העולם החדש והמתוקן, שלאחר הַמַּבּוּל.

“צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” – מסביר רש”י – “יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם”
התיבה שבלב האדם, היא הגרעין, אשר בו שמור פוטנציאל התכונות הטובות, שנטע בו הקב”ה (החיבור אל הנפש האלוקית)

מקום של רצון להידמות לבורא ולהשפיע שפע טוב לעולם – ניצוץ של תיקון,

בתוך ים ומבול של תאוות ורצונות לקלקל. האדם חייב למצוא את דרכו לחדור אל התיבה הזו שבתוך ליבו, במטרה להגיע אל הניצוץ האלוקי (אל האבן הטובה המאירה), וממנו להצית בעצמו את האדם הרוחני שבו, ולתת לו את השליטה ביצריו, לאפשר לטוב שבו לנהל אותם בבקרה, לקדש אותם, בטרם ישתלטו הם עליו, ויביאו אותו לידי קלקול והשחתה.

“וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל הָאָרֶץ, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ”
לחומר פוטנציאל כפול – הוא יכול להשחית את מידותיו של האדם, ולהרוס את חייו, או לחליפין, לרומם את האדם ולקדם אותו, כאשר הוא בוחר לתחום אותו למטרות של קדושה (קידוש, צדקה, נתינה…).
הרוחניות המתוקנת של יושבי התיבה רוממה אותם מעל החומר הקטלני שהיה בחוץ. אותו החומר שחיסל את בעלי התאווה (מי הַמַּבּוּל), היה גם זה שרומם והציל את שוכני התיבה, הציף את התיבה מעלה, והציל את אלו ששמרו על מידותיהם בטהרה. החומר עצמו (מי הַמַּבּוּל) נשא את הַתֵּבָה מֵעַל הָאָרֶץ, ובזכותו יכלו שוכני התיבה להמשיך את מסע תיקונם בבטחה (“וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה”).

העולם עבר תהליך של היטהרות, כל החומר הוטבל במקווה של אַרְבָּעִים יוֹם (כמו 40 סאה), ולבסוף נולד החומר בעולם מחדש – “בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים” – ממש כמו תינוק היוצא מבטן אימו, שתחילה עטוף כולו במים, וממציאות טהורה זו, נולד לעולם, ורק ראשו מבצבץ בתחילה.

מהו סוד החיים הטמון בתיבת נוח, היכול להציל את האדם, מן “הַמַּבּוּל” של חייו?

“צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה…(וְ)כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ … בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוֹצֵא אִתָּךְ, וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ”
מרגע שיצליח האדם לעשות לעצמו פתח (“צֹהַר”) אל התיבה שבליבו, ויחדור אל הגרעין הרוחני המתוקן המצוי בקרבו, תהייה בידיו היכולת להטיב ולתקן את מידותיו, ואז יוכל לקדש את תאוותיו, ולממש את תפקידו בעולם החומר.
“פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם” (שיר השירים רבה ה´, ג)

לאחר המבול רצה הקב”ה שיצאו מן התיבה, ויחלו הברואים הטובים ששרדו להתרבות בארץ – שיהיו מעתה בעולם עוד בדוגמת נֹחַ, בניו וכל החיות המתוקנות שהציל. את העולם הראשון הכין הקב”ה עבור האדם, אולם את העולם החדש (שלאחר המבול) רצה הקב”ה שיבנו בני האדם בכוחות עצמם – לכן כל אדם צריך בחייו לתת לטוב שבו לצאת מליבו ולהתרבות, לבנות את עולמו המתוקן, ולמלא בקדושה את חייו (“וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ”).

“וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר … תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ”
סוד החיים הוא, לזהות בתוך עצמך את התכונות החייתיות והבהמיות, להבין את כוח ההשפעה השלילי הטמון בהן, לרסן אותן על ידי גבולות נכונים, ולהפוך אותן למהויות רוחניות טובות (תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ).

“וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ”
האדם הראשון קיבל גן עדן של שפע, ובכל זאת נכשל בתאוות אכילה, לא הציב גבול לתאוותו, ולקח לעצמו מפרי עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, בכך הפר האדם את הברית עם האלוקים, וגזר מיתה לכל בני האדם אחריו.
התיקון של האנושות לחטאו של האדם הראשון, מתחיל בנֹחַ, וממשיך דרכנו. דפנות התיבה שמרו את נח והחיות מפני הַמַּבּוּל, וכך גם התורה והמצוות שומרות את עם ישראל מפני הקלקול.

הגבול ששם האדם לעצמו, הוא חידוש הברית עם האלוקים, וכך הוא מבטיח לעצמו שישמר מפני הרס עצמי – ישמר מפני “הַמַּבּוּל”, מפני שפע הקלקולים והתאוות הנמצאות בחוץ (מעבר לגבול).
הקב”ה נתן לעם ישראל תורה ומערכת של חוקים ומצוות, המגדירים באופן מושלם את הגבולות לפיהן יש לצרוך את השפע בעולם – מעין סדרת הנחיות, כיצד על כל יהודי לבנות לעצמו תיבת נֹחַ פנימית, כדי לגבול בתוכה את כל החייתיות והבהמיות שבנפשו.
כל אחד מישראל מצווה לבוא אל התיבה שבו, וכן לקחת איתו לשם גם את בני משפחתו “וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ” – לחנך את בני ביתו בדרך זו, וללמד את בניו איך לנהוג כיהודים בעולם, כדי להינצל מן ההרס.
כאשר חי האדם באיזון, ומקדש את חייו בהתאם לדרכה של התורה, גם בשעה שפוקד את עולמו מַּבּוּל חזק ביותר, הוא יישמר, יינשא אל על ולא יפגע.

מסביר ה”שפת אמת”: “ודור המבול שנמשכו אחר תאוות הגופניות, שעליהם נאמר: התאווה מוציאה את האדם מן העולם, שהם היו חומריים ממש כבהמות, אחר כך נתקן העולם… פירוש שבזמן המבול ניטל כח הבריאה, והיה צריך אחר כך לתת מחדש חיות לכל הברואים” (שפת אמת)
לבני דור המבול היו חיים נוחים, נהנו מעודף זמן פנוי, וכתוצאה מכך רצו למלא את חייהם בתאוות ללא גבול. גם בדורנו עושה הטכנולוגיה לאדם את החיים קלים ונוחים, מפנה לו זמן רב, וכתוצאה מכך יש לאנשים זמן ל”תרבות פנאי”, ומבלים את ימיהם במרדף אחר בילויים חולפים, תענוגות של רגע, והתמכרות לכל שאר הבלי העולם הזה.

יהודי שלא ימלא את זמנו הפנוי בלימוד תורה וברוחניות, בהכרח ימצא עצמו ברדיפה תמידית אחר מילוי חומרי ליצריו, ויחפש לעצמו ללא הרף חידושים ושעשועים. רק שמירת ברית החיים בין עם ישראל לבין הקב”ה, וקיום חוקי תורתו, מבטיחה לכל אחד מישראל, שינצל בזמן מן הצפוי לעולם באחרית הימים, יולד לאחר מכן טהור אל העולם החדש, ויזכה לקבל את פניו של משיח צדקנו, ולקחת חלק בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימנו ממש.

פרשת נח – שיעור וידאו המסביר בפשטות את פרשת השבוע
חובה למצוא זמן שקט ולצפות בנחת (כשעה+)
מאת: אַהֲרֹן זְאֵב שָׁצְמָן | ב’ מרחשוון התשע”ו
שיעור שבועי מחזק בפרשת השבוע. 
בהצלחה
כל יום ד’ ב 18:00 – הציבור מוזמן (לגברים בלבד וללא תשלום)
לתאום הגעה – 054-4755104 – אהרן זאב (ערן) שצמן

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין – מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי. רשת חברתית ליצירת סגנון חיים חרדי-ישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

הרב חיים קארו || כפרה, מספיק !

הרב חיים קארו, שוחט מוסמך, יוצא נגד מנהג שחיטת עופות ל”פדיון כפרות” וקורא לכולנו להרוויח… המשך לקרוא הרב חיים קארו || כפרה, מספיק !

כתיבת תגובה