פרשת “הַאֲזִינוּ” || המסלול ההיסטורי של עם ישראל, כולו משל, למסלול האישי.

פרשת האזינואהרון זאב שצמן | התורה ניבאה כבר לפני 3,000 שנה את מסעו ההיסטורי של עם ישראל, ועד לימנו ממש. באופן מפתיע סיפור המסע הזה, מקביל למסלול התיקון האישי של כל אחד ואחת מישראל, לאורך כל ימי חייו. 

“הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי”

שירת “הַאֲזִינוּ” היא עדות לעם ישראל לעתיד לקרות אותם בדורות הבאים, השירה היא קריאה לעם ישראל, שיקפיד בכל דור ללכת בדרך התורה, וייזכרו להכיר בקב”ה כאבא טוב, שכל רצונו לשמור ולהגן על גוזליו מפני הסכנות (מפני עמי העולם, השונאים אותם).
יש בשירה תזכורת לכול חסדי ה’ שעשה עם ישראל במדבר – וכן על שקיים את הבטחתו, והביא אותם אל ארץ ישראל, שיש בה כול טוב.
יש בשירה זו נבואה על הצרות שיבואו על ישראל מצד שונאיהם, כשיעזבו את דרך התורה, וכאשר ישכחו את הקב”ה ומצוותיו, וכן בסופה מובאת גם הנחמה – כאשר, באחרית הימים, יציל הקב”ה את ישראל מצרותיו, ויסגור את החשבון עם כל העמים, על אשר פגעו בבני ישראל, לאורך הדורות.

שירת “הַאֲזִינוּ” מתמצתת את שורשיות הקשר של עם ישראל עם הקב”ה, הרצון של הנשמה היהודית לשוב בתשובה שלמה, ולהתחבר שוב אל מקור השפע הנצחי והעליון.

“הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם” – “הַשָּׁמַיִם” זו הנשמה שבאדם, שכל רצונה להטיב ולתת.
“וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ” – “הָאָרֶץ” זהו הגוף החומרי, שכול רצונו לקבל ולהשביע תאוותיו.

כאשר מדבר הקב”ה אל האדם ודורש ממנו להתנהג עפ”י דרכי התורה – הנשמה מאזינה (הַאֲזִינוּ) לתוכן הדברים, לפנימיות סודות התורה, ומבינה את מהותם ואמתותם, בעוד שהגוף החומרי, העשוי כולו עפר, מסוגל רק טכנית לשמוע את צלילי הדברים (וְתִשְׁמַע), לשמוע רק את פשט התורה, אך אינו יכול ממש להבינם. הגוף נדמה לבהמה שכולה רק רצונות חומריים, ועל כן צריך האדם להתחבר לנשמתו, ומתוך כך להבין את תפקידו, ואת הסיבה שלשמה נולד לעולם זה. הגוף החומרי משמש רק כשותף, והוא הכלי, שבאמצעותו נשמעים צלילי הדברים הנאמרים (אִמְרֵי פִי), ומועברים אל התודעה של הנשמה, הכלואה בו.

כל עוד והנשמה מצויה בגוף החומרי, האדם הוא מכלול של חומר ורוח, ועל כן חייב האדם להשתמש בגופו החומרי, כדי לקדש את חייו, לקלוט דרכו את המידע, ולבצע את הנחוץ לתיקונו בעולם החומר. הנשמה לכשעצמה יודעת את התורה כולה מעצם ששורשה בעולמות העליונים, אך בהיותה בתוך הגוף החומרי, היא מוגבלת, ועל כן צריכה לעמול באמצעותו, כדי להשיב לעצמה את אור התורה, כחלק מתהליך תיקונה בעולם זה.

שירת “הַאֲזִינוּ” מציגה את מסלול תיקונו של עם ישראל מיציאת מצרים ועד לגאולה, אך היא גם משל למסלול האישי שעושה כול יהודי בעולם הזה:

“יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר”

תחילה תקופת ההליכה במדבר אל עבר ארץ ישראל, שבזמן זה היה עם ישראל כמו תינוק בבטן אימו, היה נתון במציאות גמורה של חסד, כמו ילד החוסה בצל הוריו, מקבל מהם את כל צרכיו, ולומד להכיר את המציאות החומרית, עד הגיעו לגיל המצוות. כשם שזן הקב”ה את בני ישראל “בְּאֶרֶץ מִדְבָּר”, ודאג להם עד הגיעם אל ארץ ישראל, כך צריכים גם הוריו של כל ילד יהודי, להכין אותו לקראת מסע תיקונו.

“יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ”

“אִישׁוֹן” – פירושו “איש קטן”, כי כל המסתכל בעני חברו, רואה את עצמו משתקף שם בקטן (בתוך האישון של חברו) – כך גם בנוי עולם החומר, באופ שמשקף לאדם מה עליו לתקן בעצמו, מראה לו איך להשתפר כמראה, באמצעות האנשים סביבו, וכל שהוא רואה פסול בחבריו, סימן שעליו לתקן עניין זה תחילה בעצמו (כמו שאמרו חז”ל – “כל הפוסל במומו הוא פוסל” – קידושין ע).

“כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף”

אולם, הקב”ה שומר על בניו, ישראל, שיקבלו את הניסיונות תמיד במידה הנכונה, ושלא יפגע מעוצמתו (“אין הקב”ה מביא לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו”), והוא נוהג בהם בעדינות – כמו הנשר, המעורר את גוזליו, ומכין אותם לפני כניסתו אל הקן, כדי שיהיו מוכנים לבואו. כך גם על כל אחד מישראל להכין גם את עצמו בתשובה, לעמוד בניסיונות לפני בואו של מלך המשיח, עוד “לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא” (יואל ג).

“יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ”

לאחר הגיעה הילד לגיל מצוות הוא כבר יכול להתחיל את תיקונו בעולם – להתחיל ולעשות שימוש של קדושה בחומר סביבו, ובשפע שנותן לו הקב”ה. זו הכניסה לארץ ישראל, כדי שיעשו בני ישראל שימוש בכול השפע המצוי בה לצורך תיקונם – יעשרו את הכנסותיהם, יעלו ביכורים, יביאו מנחות וקורבנות לבית המקדש, יעזורו לחלשים ולנזקקים שבחברה, ישתמשו בשפע כדי להודות לקב”ה, ולהדר במצוותיו.

“וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים, בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה, וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר”

משה מזכיר לבני ישראל את השפע הרב והחסדים שעשה איתם הקב”ה במדבר, איך שמר עליהם והביא אותם לבסוף אל ארץ מלאה בכל טוב – “דְבַשׁ” (פרות עסיסיים), “שֶׁמֶן” (זית משובח), “חֶמְאַה וַחֲלַב” (מוצרי חלב מגוונים), “אֵילִים, בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים” (בשר שמן ומשובח), “כִּלְיוֹת חִטָּה” (גרעיני חיטה דשנים בגודל של כליה), “חָמֶר” (יין אדום ומשובח מאוד)…
הקב”ה נתן לבניו, ישראל, את כול השפע הזה, רק כדי שיהיו להם התנאים הנוחים כדי לעבוד אותו בשמחה, ויוכלו לפנות זמן כדי לשבת וללמוד את התורה, ולהשלים את תיקונם.

“וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹקַּ עָשָׂהוּ …”

אולם הם מיהרו לשכוח את חסדיו של הקב”ה והלכו אחר תאוותיהם לצבור חומר כדי להרבות בתאוות ובקילקולים.
יהודי נידרש לעשות השתדלות בפרנסה, ליהנות ממה ששולח לו הקב”ה, ובשאר זמנו חובה עליו לעסוק בעבודה הרוחנית. אולם, החומר והשפע הם כחרב פיפיות, ויש להם פוטנציאל כפול, כשם שיש לחומר את הכוח לשחרר את האדם מטרדות הפרנסה, ולפנות אותו ללימוד תורה ולמעשים טובים, כדי שיתקרב יותר אל הקב”ה, כך יכולים החומר והשפע גם לגרור את האדם אל התאוות, לאטום אותו, ולהרחיק אותו אף יותר מן הקב”ה.
על אדם, המשתמש בחומר לטובת עצמו נאמר: “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ” –

זהו אדם שמכור לתאוותיו, בוחר שלא להכיר ביוצרו ובבוראו, מעדיף לשכוח שיש תורה, ולראות לנגד עניו רק את צרכיו ורצונותיו החומריים.

בני ישראל קיבלו את השפע בשמחה, אולם עטו על ליבם שכבות של קליפות “שומן רוחני”, אטימות החוסמות את אור ה’, מלהיכנס ולחדור אל ליבותיהם. כי הדבקות בחומר והסגידה לו כמטרה, מרחיקים את האדם מהקב”ה, וסופו לחיות חיי תסכול, במרדף אחר סיפוקים רגעיים, אושר זמני של אשליות חומריות.

“שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ” – הם שלושה ביטויים להשמנה, המבטאים את הרצון לקבל הנאה ותענוג לסיפוק עצמו בלבד. הקב”ה נותן לאדם חומר כדי שיקדש אותו בעולם זה, וכשם שברא את החומר “מֵאַיִן” ל”יֵשׁ”, כך צריך האדם לתקן את החומר במעשיו, ולצקת בו חזרה את המימד הרוחני – ולהפוך את החומר בחזרה ממהות של “יֵשׁ”, למהות של “אַיִן”.

“צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ”

הקב”ה יצר את האדם, וברחמיו נתן לו את מנגנון השכחה, כך שבחלוף זמן, מעת שפקד אותו אסון, יוכל האדם לשכוח את צרותיו ואת אבלו, הכאב ידאך, והוא יוכל לשוב אל חיי השגרה.
אולם האדם, בקלקוליו, מתענג על מתנות ה’ “בחינם”, ועושה שימוש במנגנון השיכחה, כדי לשכוח את הקב”ה עצמו, ובכך כמו מתיש (“תֶּשִׁי”) את כוח השפע, שרוצה הקב”ה לשלוח אליו – שכבות השומן הרוחניות שעוטה על עצמו, בעת דבקותו בחומר, מפריעות לאור לחדור אל ליבו, וכמו “מתישות” את עוצמתו.

“וְשֶׁן בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח בָּם, עִם חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר”

אותה נפש בהמית שאותה בלבד רצו ישראל להשביע (“בְּהֵמֹת”), היא זו שגם תכלה אותם, כי נפש זו אינה יודעת שובע, והרצון לקבל – שהוא היצר הרע (הנחש בעצמו – “זֹחֲלֵי עָפָר”) – הוא שורש כל הרע בעולם, והא הופך גם את האדם לרע, וממלא את ראשו ב”חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר” – בכעס על העולם, על שאינו משביע את תאוותיו, ועל כך שחש בחסר כול ימיו (“וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא” – קהלת פרק ו).

“אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם – אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם”

כאשר אדם חי בהתנגדות לכוחות הבריאה, ואינו משתמש בכלים שקיבל – בתורה ובמצוות – לשם תיקונו העצמי, כול הבריאה מתגייסת כדי להקשות עליו, להתנגד לו כדי שיתעורר לתשובה, ואז הוא חש את חייו בעולם החומר כמסע רצוף של כוחות התנגדות, כעול רצוף של קשיים ובעיות – הסתר פנים (חש שכולם: רמאים, תוקפנים כלפיו, אינטרסנטים, הדואגים רק לעצמם, ומנסים לקחת ממנו את שלו).

כאשר ישראל מתרחקים מן הקב”ה, ובמעשיהם הרעים חוסמים את אורו מלהטיב להם – אזי מצויים הם במצב נוראי של “הסתר פנים”, ובמצב זה הם נתונים ל”חסדי” הגויים. וכאשר אין לעם ישראל הגנה משמיים, באות עליו כול הרעות והצרות – רדיפות, השמדות, פוגרומים, גירושים, שואה (כמו נתינים, שלא קיימו את החוקים בחצר המלך, ואז הוצאו אל מעבר לחומות החצר, ושם, ללא הגנתו של המלך, באות על ראשם כל הצרות – שודדים, חיות טרף, רעב, בדידות, פגעי טבע…).

“כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ”
אולם לא לנצח יסבלו ישראל, ויש גם נחמה, כי באחריתם של ישראל (באחרית הימים) צפויים כולם לשוב אל הקב”ה – וכולם יעשו תשובה – והקב”ה בחסדיו ייטיב לעם ישראל, ויפרע מן העמים שניצלו את מצבו וחולשתו הזמניים, והרעו לבניו – “וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי, אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם”.

“שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת”
כל יהודי צריך להתעורר, ולראות בשכלו ובנשמתו, עד כמה שירת “הַאֲזִינוּ” היא נבואה של אמת. ולכן גם עליו לגלות מתוך השירה את הסיבה שלשמה הוא פה – להביט על כל אשר ארע לעם ישראל מרגע שקיבלו את התורה ועד לימנו, ואת כל אשר עושה הקב”ה לגויי העולם בימנו – איך משלם להם כגמולם, כנגד כל הסבל שגרמו לנו בכל הדורות.

המשיח עוד רגע ומגיע, והגאולה כבר בפתח – יש להזדרז ולחזור בתשובה לפני שיהיה מאוחר מדי, ובזכות זו נזכה כולנו לגאולה האמיתיתת והשלמה , במהרה בימנו ממש.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

מעוברות ומניקות ביום הכיפורים מומלץ וחשוב להתייעץ עם הרופא האישי לברר האם נדרשות הנחיות אישיות.… המשך לקרוא הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים