פרשת בלק || איתותים משמיים זו תקופה של הכרעות חשובות בחיים.

פרשת בלק דרכים חדשות
עליך לחפש בלי סוף דרכים חדשות. וללא ניתוח מצבי העבר, לעולם לא תיצור עתיד.

אהרון זאב שצמן | אלו מסרים חבויים עבורנו בפרשת “בָּלָק” – וכיצד הם מועילים לנו בהתמודדות עם הקשיים ובאתגרים, הפוקדים את חיינו? ומדוע ולמה לא נגלה מיד לעיניו של בִלְעָם מלאך ה’, שעמד וחסם את דרכו?

“וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה”
הקב”ה מדבר עם האדם בסימנים. ולעיתים כשהאדם סוטה מן הדרך, שולח אליו הקב”ה מַלְאַךְ של רחמים, לערער לו את מציאות חייו, כדי שיקרא האדם את הסימנים בזמן, ייטיב את דרכיו, וינצל ממידת הדין.

“אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ, אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ – אֹתוֹ תַעֲשֶׂה”
כיוון שחיפש בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר כוח רוחני נגדי, שיוכל לגבור על כוחו של מֹשֶׁה, שלח את שריו לקרוא לבִלְעָם, שהיה ידוע בכוחו הרוחני להזיק, וביקש שיבוא אליו לקלל את ישראל. הקב”ה התיר לבִלְעָם להתלוות אל שָׂרֵי מוֹאָב, ללכת “אִתָּם” פיזית, כדי להגיד את דבר ה’ בלבד (“אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה”), ולא התיר לו ללכת “עִמָּם” באותה הכוונה הזדונית, כדי לקלל ולהרע לישראל.

“וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב” – בִּלְעָם אכן יצא לדֶּרֶךְ, אולם במחשבתו קיווה לעשות את היפך רצונו של הקב”ה. הוא לא רק הלך “אִתָּם” פיזית, כפי שהותר לו, אלא הלך עִמָּם (“עִם שָׂרֵי מוֹאָב”) באותה המחשבה הרעה, כדי לקלל את ישראל, ועל כך כעס עליו הקב”ה “כִּי הוֹלֵךְ הוּא”.
מסביר רש”י: “עִם שָׂרֵי מוֹאָב” – “לבו כלבם, שווה” (רשי, במדבר פרק כב)

“וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא”
הקב”ה כעס על בִלְעָם, על שאינו נשמע לו, ועל שבחר ללכת בדרך הרעה, אולם, הקב”ה לא בלם את בִּלְעָם מיד, אלא בחר לשלוח אליו סימנים בהדרגתיות, כדי שמתוכם יוכל להבין, את שעליו לתקן. התעלמותו של בִּלְעָם מן הסימנים, החמירה את מצבו בשלבים, והביאה אותו לבסוף, אל נקודת ההשבתה, אל הנקודה שבה נעצרה לו הַדֶּרֶךְ לחלוטין. רק אז ניזכר בִלְעָם להתבונן במציאות שלפניו, לעשות חשבון נפש, ובעל כורחו אולץ לתקן את מעשיו (“חָטָאתִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ”).

“וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה’ בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ”
מניתוח הסימנים, שקיבל בִלְעָם, ניתן ללמוד, כי כל הקשיים בחייו של האדם, הם רק רמזים מאת הקב”ה, ששולח אליו ברחמיו הרבים, כדי להורות לו את אשר עליו לתקן.
כותב רש”י – ” לְשָׂטָן לוֹ” – “מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד”.

“וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה, וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ”
הָאָתוֹן רואה את מַלְאַךְ ה’, וסוטה מן הַדֶּרֶךְ, וזהו למעשה האיתות הראשון שמקבל בִּלְעָם – רצה הקב”ה להראות לו, באמצעות הָאָתוֹן, כי הוא הסוטה האמיתי מן הַדֶּרֶךְ, וכי הוא זה שאינו ממלא את ההנחיות כנדרש.
אך כרגיל, “כל הפוסל… במומו הוא פוסל” (קידושין ע א), ובִּלְעָם מאשים ומכה את הָאָתוֹן, בעבור אותו החטא (הסטייה מן הדרך), שהוא עצמו כושל בו.

תחילה שולח הקב”ה לאדם סימנים קלים (“וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ”), נטייה קלה, שיבוש קל בתכניות חייו – איתות ראשוני זה נועד לרמוז לאדם בעדינות, שהוא סוטה מדרך הישר. אולם, ככול שיבחר האדם להתעלם מן הסימנים, להגיד לעצמו, שהכל בחיים זה רק יד המקרה, וכן ימשיך לדבוק בדרכו המקולקלת, כך גם תלך ותתגבר עצמתם של הסימנים הכואבים בחייו.

“וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה’ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'”
כאשר מקבל האדם איתות קטן לעשות תשובה ולתקן, אך הוא אינו לוקח אחריות, ובוחר להאשים גורמים חיצוניים במצבו, אז נשלחים אליו משמים איתותים כואבים קצת יותר – החיים, כביכול, הולכים וסוגרים עליו “גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה”, אפשרויות הבחירה שלו מצטמצמות.
הקב”ה מנסה להראות לאדם את המסלול אל דרך האמת, להוביל אותו כך, שיהיה לו קשה יותר להמשיך ולסטות מן הדרך.

“וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר”
בִּלְעָם מתעלם מהסימן הראשון, ועל כן, מה שהחל ברמז קטן, בסטייה קלה של הָאָתוֹן מן הדרך, הופך לרמז עבה וכואב, כאשר שוברת הָאָתוֹן את רגלו של בִּלְעָם על גדר האבנים.
“רֶגֶל” מסמלת צעידה בדרך, ואצל הקב”ה כל סימן, שנשלח לאדם, נבחר בקפידה, עפ”י עקרון של – מידה כנגד מידה. שבירת רגלו של בִּלְעָם, באה ללמדו, כי הוא צועד בדרך הלא נכונה, שאינו הולך כפי שציווה אותו ה’.

כך כתוב ב”נפש החיים”: “אדם ישלם מדה כנגד מדה. שאותו האבר שקלקל ופגם בחטאו, על אותו האבר עצמו מביא עליו יסורין, ותכלית כוונתו יתברך בזה, כדי שמתוך היסורין יבין האדם וידע על איזה חטא באו” (נפש החיים, שער ד, פרק כט)

באיבר בו קלקל האדם, שם גם יקבל את הנגע, ואת האיתות לתקן – אדם מקבל פצע או כאב באיבר מאברי גופו, או קלקול במשהו החביב עליו מרכושו – לרוב במקום הקלקול קשור באותו העניין, ושם ימצא גם את הרמזים ואת ההזדמנויות לתיקון – זוהי מתנה מאת הקב”ה, הבאה לעורר את האדם לתשובה, להורות לו, בהתאם לדרגתו הרוחנית, איכן טעה, ומה עליו לתקן.

“וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ” (את הָאָתוֹן)
בִּלְעָם בוחר להתעלם גם מהסימן השני, ושוב מאשים ומכה את הָאָתוֹן, שכביכול היא הגורם לסבלו. הוא אינו מבין, כי מעשיו שלו עצמו, הם אלו הגורמים לסבלו, והָאָתוֹן רק מייצגת את המציאות החומרית, המשקפת לו את קלקוליו (“חֲמֹר” מלשון “חֹמֶר”).

“וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה’ וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה’, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם, וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל”

“אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול” – זה מצב קשה, בו האדם כבר מאבד את חופש הבחירה בחייו. לאחר שקלקל, והתעלם מכל הסימנים שנשלחו אליו, בוחר הקב”ה להשבית אותו כליל, לשלול ממנו את חירותו, ולהוציא אותו בכוח ממסלול חייו. רק כך תהיה לאדם ההזדמנות לעצור, להפסיק את קלקוליו, ויהיה לו הזמן להתבונן ולנתח בנחת, את הסימנים שקיבל לאורך הדרך.
האדם שלא יתקן בזמן, יחווה אירועים דרמטיים, שישנו את חייו, ובכך הוא יוסט מן הדרך הרעה שבחר. הוא יתמודד בעל כורחו עם: גירושין, תאונה, מחלה, פשיטת רגל, הסתבכות עם החוק, בן משפחה חולה, פיטורין, איומים, אובדן וכד’…

“וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם” – האתון מייצגת את כל החומריות בעולם, את כוח ההתנגדות, שמייצרים החומר והסביבה לאדם בחייו.
“וַתִּרְבַּץ” – זה המצב, בו החיים משביתים את האדם, החומריות כמו רובצת על צווארו, והתקדמותו בדרך החיים נעצרת. במצב זה האדם בסבל, בחוסר אונים, ואינו יכול עוד להציל את עצמו בדרך הטבע (התרופות לא עוזרות, לרופאים אין תשובות, השופט שלח אותו לכלא, המשפחה התפרקה לו, הוא פוטר ואינו מוצא פרנסה…).

“אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא, וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן” (בבלי, שבת נ”ה, א) – יש אדם, שעל אף הייסורים, הבאים עליו, הוא עדיין חושב שחייו בשליטתו, ומנסה לתקן את צרותיו רק בכוחות עצמו, מנסה למצוא פתרונות לבעיותיו רק בדרך הטבע (רופאים, תרופות, עורכי דין, קשרים, יועצים, מקורות מימון…). הוא אינו מבין, שבניית הכלי הגשמי בלבד אינה מספיקה, ושעליו גם למלא את הכלי באור הקדושה הרוחני, כדי שתשרה בו הברכה. אדם זה, אינו פונה בתפילה לעזרתו של הקב”ה, ואינו מחפש את השורש הרוחני האמיתי לצרותיו, ולכן הוא ממשיך בדרכו המקלקלת, מחמיץ את ההזדמנות לתיקון, ומפספס את הישועה האמיתית לצרותיו.

“וַיִּפְתַּח ה’ אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם”
בִלְעָם מתחיל לשמוע את האתון, רק לאחר שהחומריות משתקת אותו לחלוטין, הוא מתחיל להקשיב למסרים. בעולם הזה, החומר הוא כוח ההתנגדות לנשמה, ותפקידנו להעלות את החומר לקדושה, כדי לנטרל את כוח התנגדותו. כאשר אדם צורך את החומר בתאווה ובבהמיות, ועושה ככול העולה על רוחו (היפך רצון ה’, והיפך הוראות התורה), הוא מגדיל בכך את כוח ההכבדה של החומר על חייו.

כוח ההתנגדות של החומר מועבר אליו, תחילה, בעוצמה מוחלשת, ולכן האדם יכול עדיין להתעלם, ולהתגבר על ההתנגדות הזו (לפתור את הבעיות שצצו, ולהתקדם בחייו). אולם אלו יהיו רק סימני ההתעוררות הראשוניים, וככול שימשיך לצרוך את החומר ללא קדושה וללא גבולות, יגדל בהתאם גם כוח ההתנגדות שייצר החומר על חייו, עד שלבסוף האדם יושבת, ולא יוכל לתפקד עוד.
במצב זה האדם יהיה מוכרח להקשיב למסר, שהעביר לו הקב”ה, באמצעות החומר, ואז יוכל לבחור אם לתקן, או להמשיך ולקלקל עד לאובדנו המוחלט.
אלו שיבחרו כן לקחת על עצמם תשובה, יזכו מהרה גם לראות ניסים וישועות בחייהם, ויקבלו משמים את ההזדמנות לפעול ולתקן במישור הרוחני (לתת צדקה, לבקש ברכות והכוונה מרבנים, להגיע לבית הכנסת, להניח תפילין, לקחת על עצמם שמירת שבת, צניעות, כשרות …).

“וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל” – לאורך הדרך, האתון בהתנהגותה ניסתה לרמוז לְבִלְעָם כי הוא סוטה מדרך הישר, אולם בִּלְעָם בחר להכותה שוב ושוב, כדי ליישר אותה שתחזור היא אל הדרך המקולקלת, שהוא בחר ללכת בה.
האתון שואלת את בִּלְעָם “מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי?” – הָאָתוֹן יודעת כי לא המַּקֵּל הוא זה המכה אותה, אלא שבִּלְעָם, הוא זה האוחז במַּקֵּל. ואילו בִּלְעָם אינו מודע לכך כי הקב”ה מייסר אותו, וכי הוא זה האוחז במַּקֵּל ייסוריו, רק כדי לעוררו לתיקון ולתשובה.
“וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי…” – בִּלְעָם מאשים את הָאָתוֹן, שהיא ה”מַּקֵּל” המכה אותו, הוא אינו מבין שהקב”ה שלח אליו סימנים באמצעות הָאָתוֹן.

“עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן…” (מסכת אבות פרק ה, ו)
“פִי הָאָתוֹן” המדבר, הוא החיבור בין הבהמיות (פה הבהמה) לבין הרוחניות (הדיבור, שניתן רק לאדם, שיש בו נשמה). “פִי הָאָתוֹן” נברא “בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת”, זמן שהוא הממוצע בין החומריות לרוחניות, נקודת המעבר בין ששת ימי המעשה החומריים, לבין יום השבת הרוחני. “פִי הָאָתוֹן” זהו החומר שמדבר אל האדם – ומייצג את האופן, בו הקב”ה מכוון את האדם, דרך ההתרחשויות החומריות בחייו, כדי שיתקן.

“וַיְגַל ה’ אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ, וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו”.
כאשר הקב”ה מרחם על האדם המתייסר, הוא שולח אליו מעין גילוי רוחני, תובנה ברורה, שתעזור לו להכיר באמת. זו התחנה האחרונה, ההזדמנות האחרונה, הניתנת לאדם כדי לתקן, לפני שיהיה הנזק בלתי הפיך. יש כאלו שחוו מוות קליני וראו משפט של ממש בעולם האמת, יש שחלמו חלום ובו מסר ברור, יש שפתחו ספר קודש ובו הייתה התשובה לעניינם, ויש שפגשו רב גדול, שאמר להם מה עליהם לעשות – כול איש, והדרך שבחר הקב”ה לפקוח לו את עניו.

“וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ ה’ עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים. הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי”
אומר מַלְאַךְ ה’ לבִלְעָם – למה אתה מאשים את החומר, “אֶת אֲתֹנְךָ”, שכביכול היא יוצרת לך את הבעיות בחיים, הלו “אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן”, אני הוא, בשליחותו של הקב”ה, שגרמתי לחומר להתמרד כנגדיך, להגדיל עליך את כוח ההתנגדות, להכביד אותו עליך במטרה שתתעורר. והרי אתה הוא זה שסטית מן הדרך, והלכת נגד ההוראות שקבלת – “כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי”.

בִלְעָם אומנם רכב על הבהמה, אך לא שלט בה, הבהמיות והתאווה לקלל את ישראל, שלטו בו, והכתיבו לו את ההתקדמות בדרך.
החומר ניתן לאדם, כדי שירכב עליו, יקדש אותו בדרך התורה, וכך ישמור את השליטה אצלו, והחומר ישרת אותו, ויעזור לו להתקדם בחייו (כמו אתון ממושמעת, הנושאת את בעליה בבטחה וברוגע אל היעד).
אולם מרגע שהאדם מאבד שליטה על החומר, ומשתמש בו לקלקל (כמו בִלְעָם שרכב על אתונו, כדי לקלל את את ישראל), אז החומר מקבל את הוראותיו מהמקור העליון, והוא משמש את הקב”ה, כדי לייסר את האדם, ולכוון אותו לשוב אל דרך האמת.

“אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל” (יבמות סג א)
הקב”ה מזעזע את אומות העולם באסונות טבע ובמלחמות, רק כדי לעורר אותנו לתשובה. לא ניתן לברוח מהאמת, ולא ניתן לברוח מהקב”ה – באנו לעולם הזה כדי לתקן ולעשות תשובה. אפשר להאשים את החיים, אפשר לנסות ולהסביר כל צרה ובעיה כיד המקרה ובדרך הטבע, אולם דרך זו רק תוביל את האדם אל ייסוריו.
הקב”ה אבא טוב ומטיב לישראל, ורצונו שבניו ישובו אליו באהבה, לכן עלינו לקרוא את הסימנים בזמן, לראות את כל המכות על עמי העולם סביבנו, ולקחת על עצמנו תיקון ותשובה בזמן. רק כך נמנע מן הייסורים, ניבנה לעצמו חיי אושר ובטחון אישיים ולאומיים, ונזכה לבואו של משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימנו ממש.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

מעוברות ומניקות ביום הכיפורים מומלץ וחשוב להתייעץ עם הרופא האישי לברר האם נדרשות הנחיות אישיות.… המשך לקרוא הרב אלי רייף || מעוברות ומניקות ביום הכיפורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים