פרשת “בְּרֵאשִׁית” || האר”י הקדוש בספרו עץ החיים כותב “הכל הולך אחר ההתחלה”.

פרשת בראשית

אהרוֹן זאב שצמן | מה הסיבה שלשמה יצר הקב”ה את העולם? למה יצר הקב”ה את האדם, ומהו התפקיד שיועד לו ביצירה השלמה? “בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ” הכול הולך אחר ההתחלה (האריז”ל עץ חיים שער ד, פ”ד) – וכך מתחילה התורה ומסבירה כי תחילה נבראו שתי מהויות, שני כוחות מנוגדים ומופרדים, שעתידים לנסות, ללא הרף, להתקיים יחד: 

“הַשָּׁמַיִם” – הנשמה הרוחנית, ו”הָאָרֶץ” – הגוף החומרי. “וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” – והגוף החומרי (“הָאָרֶץ”) היה בשלב זה מהות של חומר מבולבל ומעורבב ללא סדר ותכנית – מכלול של רצונות בלתי נשלטים, הנעים ללא כיוון.

“וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” – כמו תינוק בבטן אימו, טרם לידתו, הנתון במי השפיר “פְּנֵי הַמָּיִם”, וכול חיותו הרוחנית היא רק מכוח “רוּחַ אֱלֹקִים”, והחיבור בין הגוף החומרי לנשמה, עתיד להיווצר רק כאשר ייוולד לאוויר העולם.

“וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר” – ה”אוֹר” – הוא רגע ההתנעה של העולם, רגע הלידה, הרגע בו החומר החל מתפשט ומקבל חיות קיומית – הכוחות הפנימיים באטומים החלו לפעול, והחלקיקים החלו לנוע – זהו האור המניע את הבריאה כולה, הכוח האלוקי, המחיה את הכל, שאם לשנייה קלה יפסק – ייחרב העולם כולו, וישוב ל “תֹהוּ וָבֹהוּ”.

“וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ” – ובשלב זה הבדיל הקב”ה בין שני הכוחות המרכזיים, שתפקידם לתת משמעות לחייו של האדם עלי אדמות –

כוח ה”הַחֹשֶׁךְ” – הרצון לקבל לעצמו בלבד.

כוח “הָאוֹר” – הרצון להשפיע שפע לאחר.

“וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיע”
המים הם השפע החומרי המחיה את העולם, המילוי החומרי ההכרחי, אליו משתוקקים כל הברואים, שבלעדיו אין בעולם חיים.

הקב”ה ייצר שני סוגים של שפע בסיסיים, היכולים לתת מילוי למכלול רצונות הקיום שיצר:

“הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיע” – שפע רוחני עליון, מי הגשמים שיש בהם קדושה, ויורדים לעולם, רק על ידי שהאדם משתוקק לקבלם, ומתפלל עליהם (רק כשהעגל משתוקק מעצמו לינוק מאימו, אז יכולה גם הפרה לתת לו את שפע החלב שברשותה).

“הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ” – שפע חומרי תחתון, שפע מסוג נמוך ברוחניותו, הבא מן החומר. שפע המצוי בעולם התחתון, וניתן כמילוי לתאוות וליצרים בהמיים, שאין בהם קדושה.
המים התחתונים באים מלמטה, ללא מאמץ, כמו הנילוס במצרים – מים שהיו ניזונים מהם המצרים, והם מילוי לרצון לקבל לעצמו – שפע המתקבל ללא קדושה, ללא תפילה.

“יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה”
“יַּבָּשָׁה” – מלשון “יבש”, מקום שחסר מים, וחסר בו השפע – החומר במהותו הוא תמיד בחסר, היַּבָּשָׁה היא מהות, המשתוקקת למילוי של מים, משתוקקת לקבל שפע לעצמה (מים שישפכו על היבשה, מיד תבלע אותם היבשה אל תוכה).
היַּבָּשָׁה היא כל החומר בעולם (ממנה נוצרו האדם והחיות), היא הביטוי של הרצון לקבל לעצמו. יש ליַּבָּשָׁה אפשרות שתהיה מוזנת משפע העליון, באופן של קדושה (מים עליונים), או שתיזון מן השפע התחתון, באופן חסר קדושה (מים תחתונים) – הכל תלוי במידת עבודתו הרוחנית של האדם, שעתיד לחיות עליה.

“וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד, יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה”.
כל עוד ולא נוצר האדם, אין בבריאה כולה, מי שיקדש את החומר (לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה), אין מי שיצוק קדושה בשפע – אין מי שיתפלל על המים העליונים שירדו על הארץ – ועל כן, בשלב זה, מוזנת הארץ (היַּבָּשָׁה) ממים תחתונים בלבד (וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה).

“וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים, אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה”
ה”מְאֹרֹת” – מושלים בשני הכוחות המרכזיים (“מֶמְשֶׁלֶת” – ממשלה היא שלטון), ומיצגים בדרך הנהגתם את הבחירה החופשית, שתינתן לאדם:
השמש (הַמָּאוֹר הַגָּדֹל) – מושל בכוחות הַיּוֹם – מהות של נתינה, משפיע לעולם שפע של אור וחום.
ואילו הירח (הַמָּאוֹר הַקָּטֹן), מושל בכוחות הַלַּיְלָה – מהותו היא “הרצון לקבל לעצמו בלבד”, ועל כן אין לירח אור משל עצמו, ואת כול אורו וחיותו מקבל הירח מן השמש.

“תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ …וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ”
“תּוֹצֵא הָאָרֶץ” – מן החומר שמהותו “רצון לקבל”, הוציא הקב”ה את מכלול התכונות החייתיות, הפרידן לסוגים שונים של תכונות בהמיות, בהתאם להטבעה שנתן במיני היצורים השונים שיצר.
הקב”ה לא נתן לחיות בחירה חופשית, אלא טבע בכל יצור את קוד ההתנהגות הייחודי לו – כך שמהות זו, תאפשר לו לשרוד בעולם.
הארנב שורד כי פחדן ומצליח לברוח, והאריה שורד כי הוא אמיץ ומצליח לצוד …

בשמה של כל חיה חבויה גם המהות המרכזית בתכונותיה:

חתול – מחתל את צרכיו בחול, כלב – כולו כמו לב, זבוב – זב ריר על האוכל, יתוש – מתיש את האדם, לוויתן – מלווה אניות, סוס – שש עלי קרב, פיל – מפיל את העץ לאכול את עליו, נמלה – מלה את גרעין החיטה כדי שלא יינבט, דולפין – כי דולף מגבו, אריה – אותיות “יראה”, כבש – כי כובש את כעסו, חמור – אוהב את החומר והתאוות ….

מרגע שהוכשרו התנאים, הובדלו שני הכוחות המרכזיים (לקבל ולהשפיע), נחשף הרצון לקבל בדמות ה”הַיַּבָּשָׁה”, וממנה נוצרו החיות, ונפרטו מכלול התכונות החייתיות והבהמיות – ועתה, הגיע השעה לעשות את האדם, אשר עבורו נוצר העולם, ועליו תוטל המשימה לשלוט ולנהל את כל תכונותיו הבהמיות (“וְיִרְדּוּ”), ועליו יהיה להשיב, ביגיעה, את הסדר הפנימי והחיצוני שבבריאה.

“וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ”
קורא הקב”ה לכל כוחות הבריאה שיצר מן האדמה, ולכל התכונות שהטביע בהם, ואומר: כעת מכולכם יחד “נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” – אשר יהיו בו, מצד גופו החומרי, כול הרצונות הבהמיים לקבל, הטבועים בטבע ובחיות, ומצד נשמתו הרוחנית, יהיו באדם את כל כוחות ההשפעה והנתינה – המצויים בקב”ה עצמו (כי נשמתו של האדם היא ניצוץ מרוחניות של הקב”ה בכבודו ובעצמו)

“וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה” (הגוף), “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים” (הנשמה).
הקב”ה יצר את האדם נשמה רוחנית בגוף חומרי, ועבורו בלבד ברא את כל העולם – כדי שיחיה בו, יתקן באמצעות החומר את מידותיו, יקדש את יצריו, ויוביל בכך לבסוף את הבריאה כולה אל תיקונה.

ובזוהר נכתב “מאן דנפח מדיליה נפח” – מי שנשף (כמו הנושף לתוך בלון) מתוכו יצא האוויר שנשף (כחלק ממנו) – כשהקב”ה נפח באדם נשמה, חלק מתוכו הוא נפח בו (מדיליה), והכניס בו ניצוץ נשמה, שהיא חלק ממנו, ובכך נתן לאדם את כח הדיבור, לאפשר לנשמה להביע את המחשבות בקול, ולתקשר עם בוראה.

“וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה”
תפקידו של האדם יהיה לרדות ולשלוט, בכל תכונותיו הבהמיות, ונצלן לעניינים של קדושה – כי זהו תיקונו בעולם – לגבור על “הרצון הבהמי לקבל לעצמו”, להפוך רצון חומרי נמוך, לרצון רוחני גבוהה – “לקבל על מנת להשפיע שפע לאחרים”.

“וַיִּצֶר ה’ אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה, כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ”

אדם יכול לזהות תכונה באחר, רק במידה ותכונה זו טבועה גם בו, ולפי עקרון זה קבעו חז”ל את הכלל כי “כָּל הַפּוֹסֵל… בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל” (קידושין דף ע עמוד ב).

כדי שידע האדם להכיר את עצמו ואת מכלול תכונותיו החייתיות, הביא לו הקב”ה את היצורים כולם, כדי שיסתכל בהם, וייתן לכל אחד ואחד את שמו, על בסיס התכונה המרכזית שזיהה בו – והרי אם זיהה תכונה זו באחר, בהכרח שהיא קיימת גם בו.

“וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים, פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ”
לאחר שהכיר האדם את עצמו, הביא לו הקב”ה את אשתו שתאזן אותו (“אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ”), וביחד מצווה אותם הקב”ה לכבוש את החומר (“וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”), להתרבות בארץ, תוך שהם לומדים לשלוט במכלול התכונות החייתיות שבהם, ועליהם למלא את הָאָרֶץ באור של קדושה, הבא מכוח נשמתם האלוקית, להפוך כל ייצר בהמי לכלי רוחני, שיהווה מנוף לקדושה, ולעשיית רצון בוראם.

“נתאווה הקדוש ברוך הוא, כשם שיש לו דירה למעלה, שיהא לו כך דירה למטה.
שכך הוא אומר לאדם הראשון: אם זכית, כשם שאני מלך על העליונים, כך אעשה אותך מלך על התחתונים” (מדרש תנחומא, בחקתי, פרק כו, סימן ג)

תכלית בריאת העולם, וירידת הנשמה לגוף גשמי, היא שהאור האלוקי יפרוץ ויתגלה דווקא מתוך החושך הרוחני בעולם החומרי. על ידי כך שהאדם יעמול ויזכך את גופו ונפשו, ויהפוך את החומריות כמשכן לקב”ה – דירה להקב”ה בעולם התחתון (“דירה בתחתונים”).

הקב”ה כל רצונו להטיב לאדם, ולכן תכנן עבורו עולם מושלם, עם בחירה חופשית, והאדם יכול לבחור בין אושר מזויף, הבנוי על מילוי של תאוות בהמיות רגעיות, לבין אושר אמתי, הבנוי על קידוש יצריו בדרך ה’. האדם נוצר כך, שאם ייכנע ליצריו, ויביא כל ייצר בהמי לידי מילוי, אז הוא יאבד את ההנאה בו, ואז החומר ישלוט בו, וינהל את חייו. אולם, אם ישקיע האדם מאמץ, יתגבר על תאוותיו בטוח הקצר, יקדש את החומר, וישתמש בו להשפעה, אז יזכה לחוות התפתחות רוחנית, יוכל להתקרב לבוראו, ויגלה את סוד האושר הנצחי כבר בחייו.

“יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה”
מיד לאחר בריאת האדם מראה הקב”ה את כוונתו זו בבריאה, מכניס רוחניות ביום השביעי, ומבדיל אותו לקדושה משאר הימים. הקב”ה שובת בעצמו ביום השבת, כי עתידה השבת להינתן כמתנה לעם ישראל. הקב”ה בא ללמד את האדם, שהכנסת קדושה רוחנית ביום השביעי, היא סוד השפע החומרי לשאר ששת ימי המעשה – יום שכולו יהיה מוקדש לעניינים רוחניים, ולקידוש החומר בתפילה ומנוחה לנפש – “לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה” (מזמור לך דודי)

“וּלְאָדָם אָמַר, כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”
כיוון שחטא האדם הראשון, לא גבר על תאוותו, וקלקל באמצעות החומר (עבר על הציווי היחיד שקיבל – “לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”), הוא נידון ל”עִצָּבוֹן”. קללתו של האדם היא, שלא תהיה לו שמחה אמתית בחומר, אלא, כל חייו יהיה במרדף אחר פרנסתו, ויאלץ להילחם כדי למלא את צרכיו.
אולם, האדם קיבל גם הזדמנות חוזרת לתקן את חטאו, ולאחר שגורש מגן עדן התפזרה נשמתו לרסיסי נשמה רבים, ומהם נוצרו נשמותיהם של כל בני האדם, ועל כן הוטלה משימת התיקון על האנושות כולה – ועל כל בני האדם לתקן את חטאו, במהלך של ששת אלפי השנים, מיום לידתו.

“וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם” (משנה סנהדרין, פרק ד – משנה ה)

על כל אדם בבריאה מוטלת האחריות האישית לתקן במעשיו את חטאו של האדם הראשון. לצורך כך עתידים הגויים לקבל שבע מצוות בני נוח, ואילו ישראל יקבלו את התורה, ויהיה עליהם לקיים את תרי”ג מצוותיה מרצון ושמחה, ולעתיד לבוא ללמד גם את כל הגויים ללכת בדרכה.

“וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם” (ישעיהו פרק ב)
רק בזכות שידבקו ישראל בתורה ויקיימו את חוקיה, יתקיים ייעודו של העולם (אשר לשמו הוא נברא) ויהיה לקב”ה משכן בעולם התחתון, ובבוא הזמן, יתוקן חטאו של האדם הראשון, תעלם גזירת העצבות שבחומר (“בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה”), והעולם יגיע לסוף תיקונו, יתגלה מלך המשיח, ונזכה כולנו לגאולה האמתית והשלימה, במהרה בימנו ממש.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין – מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי. רשת חברתית ליצירת סגנון חיים חרדי-ישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

הרב חיים קארו || כפרה, מספיק !

הרב חיים קארו, שוחט מוסמך, יוצא נגד מנהג שחיטת עופות ל”פדיון כפרות” וקורא לכולנו להרוויח… המשך לקרוא הרב חיים קארו || כפרה, מספיק !

כתיבת תגובה