סיפור מצמרר ממש מעכשיו || העיוור שיגרום לכם לפקוח את העיניים!

העיוור רבקה שוורץ, עו”ד | בוקר, אני קמה מוקדם, מעירה את החבורה הקטנה שלי, בוחרת לגדולות בגד ומנסה להיות נחמדה כשאחת טוענת שהיא רוצה דווקא גרביון בורדו (”אבל אין, הוא נקרע, אז את רוצה, גם אני רוצה הרבה דברים, נו קדימה זריז מאוחר”) והשניה טוענת שהיא רוצה לישון (”אני יוצאת ברבע לשמונה מי שבאה באה, מי שלא שתסע באוטובוס שמעת?”).אני באמת מנסה להיות נחמדה, אבל כשהילד מחליט שהוא רוצה היום ללכת לגן עם כובע רחב שוליים כי קיץ (למרות שלחלוטין לא היה אז קיץ) ואני חסרת אונים ואין לי שום יכולת לשכנע אותו להתפשר על משהו באמצע והילדה הזו שלי עם העיניים הכי יפות בארץ, לא מוכנה להסתרק כי היא כבר יודעת איך אומרים ”כואבי” שזה ”כואב לי” בתינוקית וצריך עוד להכין ארוחת עשר וארוחת צהריים לבית ספר ולסדר מיטות ולהתלבש ו ו ו אני יוצאת עם הנשמה בידיים.
ובאמת התכוונתי להיות נחמדה, אבל יצאתי נהג הסעות קצר רוח ואז אני טסה לבית הספר, (”לא לאחר, לא לאחר , השם תעשה שהפקקים האלה יגמרו”) והמצפון שלי מתחיל לעבוד (אמנם באיחור) ”איזו אמא את! תנשמי!”.

ואז שמה את הילד עם הכובע בגן, שבכה כל הדרך כי הוא רצה לפתוח את הדלת ראשון! ויוצאת משם עם התינוקת הזו, עם הקוקו שהצלחתי איכשהו לעשות לה, על הידיים, כדי שלא תשאר לבד ברכב, אחרי שאח שלה הסכים באורח ניסי שאחזיק אותה, אבל גם אותו, על הידיים ואני נכנסת שוב לאוטו ואומרת לעצמי זהו עוד למשפחתון ודי ואין לי כח, היום רק התחיל, מרגישה אחרי קרב, שמישהו יציל אותי, יש לי עוד שעה פגישה ואז ים של חומר לעבוד עליו ואז עוד פגישה ואיך אשרוד את היום הזה, אני לא מסתדרת!

ופתאום אני רואה מהחלון של הרכב, אבא אחד, צועד במתינות על המדרכה, על הגב יושבת לו ילדה מתוקה בתוך מנשא, ביד שמאל הוא מחזיק תיק גן ורוד וביד ימין מקל גישוש….

השפתיים שלו מחייכות, העיניים שלו – לא רואות.

אני זוכרת את הסטירה שקיבלתי במקום.
מצאתי את עצמי נוסעת אחריו, לאט, הוא הלך וחייך והילדה מאחורה היתה מאושרת וכשהוא נעמד במעבר חציה, עצרתי את הרכב ולפני שנתתי לו לעבור, יצאתי מהרכב, ניגשתי אליו ואמרתי לו, אני רוצה שתדע שהצלת אותי, אתה מעורר השראה, הוא לא היה יכול לראות שאני בוכה.

ולמדתי שיעור לחיים.

איזו זכות יש לי להתלונן, אני לא מסתדרת? עם מה? עם האוצרות שקיבלתי? עם כל המתנות שיש לי? עם ילדים מדהימים ויכולת להעניק להם מה שהם צריכים? עם האפשרות של בכלל להעיר אותם בבוקר ולראות אותם, ממש לראות בעיניים שלי, איך הם פוקחים את שלהם? עם זה אני לא מסתדרת? איך אני מעזה להתלונן? ועל מה? על איחור ועל פקקים ועל ילדה שלא מסכימה להסתרק כשאמרתי? זו מתנה!

והוא הולך בלי לראות את הילדה ולא בגלל שהיא נמצאת מאחוריו, הוא לא זכה לראות כמה היא מתוקה, לראות אותה קמה בבוקר , לראות את הקוקיה שאולי לא הסכימה לשים, לראות את התיק שהוא מחזיק לה, לראות את הכביש בו הוא הולך בדרך לגן, לראות את האשה ההמומה שלמדה ממנו שיעור מדהים לחיים ולמרות זאת, הוא הולך ומחייך והפנים שלו לא מתוחות ומתלוננות כמו שלי בכל בוקר.

הוא לא זכה לראות ואני כן זכיתי לראות אותו, מאז בכל בוקר ברגע של נפילה (ויש כאלה, אני לא מלאך), להסתכל על התמונה שלו שצילמתי ולקבל כח ולראות את כל הטוב שיש לי, להודות גם על זה שאני לא מסתדרת בבוקר, להודות!

והבקרים שלי הפכו להיות רגעים של אושר, כל רגע ורגע בהמתנה בפקק בדרך לבית הספר הפך מסיוט למתנה של שהות בחברת הילדים שאני רואה לידי!

הבוקר, חזרתי הביתה וברגע של השראה ששאבתי ממנו, בחרתי להעביר קצת ממנה אליכן, כל אלה שלא מסתדרות בבוקר, כמוני, אבל במקום להתלונן, בואו יחד נהייה אסירות תודה על כל האושר שאנחנו זוכות לראות ולחוות יחד, בוקר בוקר, יום יום, שעה שעה.
ועל זה אני מנצלת את הבמה הקטנה שלי כאן כדי להודות לאלוקים, פוקח העוורים ולאיש שפקח את עיני.
תודה!

ואז קורה הלא יאומן!

חגי יצחק

”רבקה?
כן מי מדבר?
מדבר חגי
חגי?
כן, אני האיש, אני אליהו הנביא שלך, אני העיוור שעצרת במעבר חציה, אני זוכר אותך, רציתי להודות לך על מה שכתבת בפייסבוק אתמול”.השעה 8:37, בבוקר, אני בדרך חזור מבית הספר, מקבלת שיחה ממספר לא מוכר, לא עונה בנהיגה וחוזרת אליו כשאני מגיעה למקום מבטחים.
חוזרת לשיחה שהשאירה אותי בוכה עד עכשיו.

בוכה, לא דומעת.

למי שלא עקב, אתמול שיתפתי את חברי לפייסבוק בחוויה שעברתי לפני מספר חודשים, חוויה שהוציאה אותי מעוורון בו הייתי, חוויה ששינתה אותי, שגרמה לי לראות אוצרות שיש לי, בזכות אדם שרואה את העולם טוב יותר ממני ומהרבה סביבי, גם אם הוא לא רואה אותו פיזית.
(הפוסט מצורף כלינק בתחתית)

והנה הוא מתקשר אלי ואומר לי, אלוקים בירך אותי בכך שבחר בי להיות עיוור.

בכל הכנות, לא ציפיתי שהדברים שאכתוב יגרמו להד גדול כל כך, הד שרץ ממקום למקום וחזר אלי בגלים וחיזק אותי הרבה יותר לאחר שהעליתי אותם על הכתב.

קיבלתי המון תגובות אוהבות, מרגשות, דמעות זרמו לכוון שלי, אילו רק יכולתי להעלות פה את נהר התגובות של אנשים, של נשים שפתאום ראו מה שלא ראו קודם ”אני לא מאמינה שאני מקטרת על דברים פשוטים כשאדם כזה מסתובב סביבינו מאושר מדברים למרות שהןא לא רואה אותם” (והקיטורים שלה הם לא על דברים פשוטים בכלל…) זו דוגמא אחת מאלפים שהגיעו אלי והשאירו אותי המומה ומאד מתרגשת.

ואז הגיעו גם תגובות כועסות, קראו לי בוטה, פורעת חוק, חסרת לב ורגש, עיוורת רגשית שמתפארת בחייה היפים על חשבון מןגבלותו של אדם מסכן, איזו מן עורכת דין את שעושה דברים הנוגדים את החוק להגנת הפרטיות ועוד ועוד.
אז נכון אני עו“ד שבדקה היטב את החוק לפני שהעלתה את התמונה ובאמת פעלתי כחוק, אבל לא החוק הוא שמעניין אותי ואני לא עונה כאן לכל נציגי החוק, כתב ההגנה שלי שמור במערכת למקרה שיש עדיין כאלה שחוששים…

אני כן רוצה בשמו של האדם המיוחד הזה לכתוב כאן את מה שהוא הכתיב לי בטלפון:
תכתבי עכשיו אצלך, כך אמר לי, אני חגי יצחק, רוצה להודות לך, על שגרמת לאנשים לפקוח עיניים, להסתכל על מה שיש להם, אני רוצה שינוי תודעתי, שינוי חברתי, שאנשים יראו אותי מעבר למוגבלות שלי, עשית דבר עצום.

ואני יושבת עם הטלפון ביד, ובוכה, ובוכה.

חגי יצחק מתברר כאדם עם עוצמות נפש שהלוואי ויהיה לנו חלקיק מהן, הוא מסתובב בין אנשים, ילדים, מוסדות חינוך ובתי כנסת ומספר את סיפורו של האדם השונה, ”הנכה” ומראה להם צד אחר של העולם הזה, הוא מחזק אותם באופן שאף אחד מאיתנו, עם עיניים רואות להפליא, לא מצליח לראות.

דיברנו המון זמן, הוא סיפר לי על הבן שלו שהתקשר מהישיבה בהתרגשות ובדמעות ”אבא יש אנשים שרואים את האמיתי שלך, לא רק אנחנו ולומדים ממך”

קבענו להפגש, איתו ועם אשתו שהיתה ברקע ונשמעת אשה מדהימה, מיילדת שרואה כל יום עולמות חדשים נולדים ומספרת על אמהות שרוצות לוותר על תינוק מוגבל שנולד וכל פעם אומרת לעצמה איך היה העולם נראה בלי בעלי, אילו אמא שלו היתה מוותרת עליו כי נולד מוגבל.
”אני רוצה שתכירי את אמא שלי”

ואני בוכה, ובוכה וגם עכשיו כשאני כותבת.

הבטחתי לעצמי שלא יהיה איש ולא תהיה אשה ולא יהיה ילד שלא יכיר וישמע ויקבל עוצמות מאותו אדם ענק, כל אחד צריך להזמין אותו להרצאה ולקבל משהו, קטן, שישנה את חייו וירגיש מה שאני מרגישה.
”ומה את חושבת שלי אין התמודדויות כל בוקר? לא שלחתי לבית הספר ילדים שרבו על צלחת קורנפלקס?”

הוא אחד מאיתנו והוא ענק מאיתנו.

ואני בוכה ומתרגשת

ואחרי שיחה ארוכה, הוא סיים בבקשה לספר סיפור אישי (איזה אדם נעים ועוצמתי!) ואני מקשיבה וחושבת שיספר לי על עוד חוויה שלו כאדם שונה.
והוא מספר לי על אחיו הגדול שפגש חבר אתמול בערב והחבר שטח בפניו כאב אישי שיש לו, בחיים האישיים, אחיו של חגי הקשיב לו בשקט וכשסיים, שלף את הסמארטפון, נכנס לפייסבוק, ביקש שיקרא את מה שכתבתי כאן אתמול וכשסיים החבר לקרוא, הוא אמר לו – ”עכשיו תתלונן”!
והחבר ההמום אסף את עצמו ואמר, איך אני לא רואה את כל המתנות שיש לי?

”רבקה, את לא יודעת איזה דבר גדול עשית”

ולא…. לא ידעתי, לא ציפיתי, ואחרי הערות כל פגיעה בפרטיות שקיבלתי גם עבר בי רגע שבו חשבתי למחוק את התמונה אתמול והוא אמר לי בסיום, אני מבקש שתכתבי לכל מי שלקח על עצמו את החסות עלי, שאני כל כך מודה לך, את השליחה שלי לשינוי תפיסה חברתית.

ואני מודה לו, ואני בוכה ואני מודה לו ועדיין בוכה ואני מבטיחה לעזור לו להגיע לעוד המון לבבות, כמו שהגיע לשלי.

 

 

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין – מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי. רשת חברתית ליצירת סגנון חיים חרדי-ישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

פנים אמתיות הצצה לתחקיר || הסכם ממון הכולל קנס על בגידה

צפו בהצצה לתחקיר פנים אמיתיות עם אמנון לוי בנושא הסכמי ממון שישודר ביום ראשון אחרי… המשך לקרוא פנים אמתיות הצצה לתחקיר || הסכם ממון הכולל קנס על בגידה

כתיבת תגובה