מנחם נאבת || תפיסת הרוח, האמנות והצלילים במוזיקה הערבית

מוזיקה מזרחית חרדית

המושג ‘טַרַאבּ’ בערבית מבטא מצב רוח מסוים הנחווה באופן ייחודי בתרבות ובאמנות הערבית, משהו שאפשר לתרגם אולי כ’שכרון חושים’, התמסטלות נפשית. הוא קשה לתרגום משום שהוא מבטא מצב רוח המוגשם במוזיקה הערבית הקלאסית שלא קיים במחוזות תרבות אחרים.

ה’רוח’ כפי שהיא מובנת במערב מתורגמת תמיד בכלים נוצריים אשר בהם ה’נשגב’, המרומם, הנומינוזי, האידאי, המנותק מכל הֶקְשֵׁר, מבטא את הגובה. מוזיקה מערבית מבטאת שכרון חושים בהגשימהּ מצב רוח של נתק, של משהו אידיאלי, הרמוני. זאת הסיבה שהמוזיקה המערבית שמה בסופו של דבר דגש רב על ההרמוניה. אוזן מערבית יכולה גם לסגל לעצמה שמיעה המתרחבת אל אפיקים אחרים, כמו מוזיקה הודית, סינית, ואפילו פרסית או אנדלוסית. בכל מה שנוגע למזרח הרחוק הרוחניוּת נתפסת בדרך כלל כ’נירוואנה’, כהתנתקות מולטת, כמעוף מוחלט, ולכן אוזן מוזיקלית מערבית פתוחה מבינה את העומק שבמוזיקה הודית או אפילו פרסית, גם המוזיקה האנדלוסית מוצפת ברעננות אספניולית קלילה, שהבנת הרוח בעיניה היא בִּקלילות המעוף אל על.

בניגוד לכך, בתרבות הערבית, -ויש שיאמרו: הכְּבֵדָה -, מוזיקת הטַרַאבּ, היא מוזיקה שהעוצמה שבה באה לידי ביטוי דווקא בהקצנה, בחידוד, ובחירוף נפש, של רגשות ‘פיזיים’, רגשות ‘בשר’, רגשות גוף, רגשות עצמוּת. זאת הסיבה שהמוזיקה הערבית מרוכזת כמעט אך ורק במלודיה ובקשיחות שלה כשלעצמה ולא מרבה להתעופף על כנפי הקסם של ההרמוניה ושל הנירוואנה.

הביטוי הרגשי שבתרבות הערבית נובע מהתמסרות מוחלטת וקיצונית של הנפש אל הבעות של עוצמה, של התפרקות, של שבר רגשי, של דרמה.

אוזניים מערביות שלא הורגלו לכך מתקשות מאוד לשמוע את המוזיקה הזאת, בעיניהן זה חסר טעם, דל, חסר מעוף, וחסר מוזיקליות. אבל זאת טעות, כי את המוזיקה הערבית צריך להבין מתוך צורת הביטוי שלה ולא לנסות לתפוס אותה כשכפול של הרוח המערבית. במוזיקה הערבית יש צורה אחרת לחלוטין של תפיסת הרוח, האמנות והצלילים.

המוזיקה הזאת הגיעה לפסגות במאה העשרים בעיקר במצרים. מצרים, כמרכז – אף גיאוגרפי – של העם הערבי, ריכזה בתוכה את אמנות הטראב הזאת והאדירה אותה לפסגות גבוהות מאוד. מלחינים גדולים, כמו, בראש ובראשונה מוחמד עבדל ווהאב, שייצר מחדש את המוזיקה המצרית, בדור הראשון אל קסבג’י וזכריא אחמד, ואח”כ המלחינים הצעירים יותר כמו מוחמד אל מווגי, רייאד אל סונבאטי, בליר’ חמדי וכמאל אל טוויל, ריכזו בתוכם את העוצמה של הטראב ואת המשמעות העמוקה של ההבעה הרגשית הזאת ותרגמו אותה לשפתה של מוזיקה איכותית ועמוקה יותר.

התרבות הערבית אוהבת חריף, אוהבת דברים מתובלנים,

המוזיקה הערבית היא ביטוי ליצר התבלין שבתרבות הערבית. התבלין מבקש להקצין טעמים, להחריף אותם, לשרוף את הפה. לכן זמרים גדולים בתרבות הערבית הם לא בהכרח אלה שיודעים לשיר באופן מדויק וצמוד לתווים, גם לא בהכרח אלה שיודעים לחקות טוב, אלא אלה שיש להם וירטואוזיות המאפשרת להם ‘לשחק’ מסביב למנגינה, מסביב למלודיה, לתת פרשנויות מגוונות באמצעות סלסול, ‘באחה’, צרידויות מכוונות, משחקי קול ואנפוף גרוני, ושיוט מסביב ל’דבר עצמו’, מה שאפיין זמרים וזמרות ערביים כמו אום כלת’ום והרבה אחרים.

כך גם נגן ערבי טוב הוא נגן המנגן בלי תווים, משום שהנגינה שלו היא נגינה של ‘טראב’ ולא נגינה של צלילים.

זאת הסיבה שה’מקאם’, שהוא בעצם הסולם המוזיקלי הערבי הוא לא רק סולם צלילים, הוא בראש ובראשונה, והרבה לפני כן, אווירה מסוימת, ‘מקום’ (מקאם), השתייכות רחבה לסגנון שירה מסוים. לימוד ‘מקאם’ לא נעשה בהכרח באמצעות לימוד תיאוריה של תווים אלא באמצעות שיוף השמיעה של האוזן להבחנה בין אווירות שונות.

מצורף שיר משנות השישים של הזמרת הגדולה וורדה אלג’זרייה, (אלג’ירית במקורה, מצרית בסגנונה ובמקום עבודתה), ובלחן של בליר’ חמדי, אחבק פוק’ מתתסוואר, (אוהבת אותך למעלה מכל מה שאתה מעלה על דעתך).

השיר מתורגם לעברית 

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

אלעד שער סנונית ראשונה מתוך האלבום החדש: “חיפשתי אותך”

בעיצומם של ימי החורף הסגריריים, משחרר שער את “חיפשתי אותך” – בלדת תפילה מיוחדת, בנגינת… המשך לקרוא אלעד שער סנונית ראשונה מתוך האלבום החדש: “חיפשתי אותך”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים