מנחם נאבת || קדושין זו לא הרטוריקה על ‘חופה שוויונית’

ring

התורה מחייבת אדם הרוצה להינשא קודם לעשות פעולה של ‘קניין’. הדבר נלמד מן הפסוק “כי יקח איש אישה ובעלה”, וחכמים לומדים ש’קיחה’ פירושה קניין, כמו שמצאנו אצל עפרון החיתי: “נתתי כסף השדה קח ממני”.

האם קניין זה הוא קניין ככל קניין ממון שבו אדם קונה חפץ לשימושיו?

התשובה היא לא. קניין ממון הוא קניין של חפץ, לעומת זאת כאן לא מדובר בקניין גופה של האישה אלא ב”קניין אישות”, אנו קונים את ה’אישות’ של האישה, דהיינו את הזכות לנישואין, מה שמתבטא מבחינה הלכתית כאיסור אשת איש וכמעמד של נישואין. לכן קוראים לזה ‘קידושין’

על פי הסבר הגמ’, “דאסר לה אכולי עלמא כהקדש”, על ידי פעולת הקניין הזו הוא אוסר את האישה על כל העולם, היא נעשית מיוחדת לו לענייני אישות ואם היא רוצה ללכת עם מישהו אחר היא צריכה לקבל גט. הגמ’ מגדירה במפורש את קניין אישות כקניין של איסורים ולא כקניין של ממונות.

ההלכה קובעת באופן נחרץ ש”אישה, אין גופה קנוי”, בניגוד לחפצים או לעבדים ש”גופם קנוי”, גופה של אישה לא שייך לבעלה, דהיינו, אין לפעולת ‘קניין אישות’ שום קשר לפעולה של קניין חפץ. כפי שהתבאר, לא קונים את האישה אלא את האישות של האישה, דהיינו את מצב הנישואין.

הדבר מתבטא בשקלא וטריא בכמה וכמה סוגיות. אציין כמה: הגמ’ קובעת שאין אישה נקנית בקניין חליפין משום שהוא קניין שאפשר לקנות בו בפחות משווה פרוטה וזה גנאי לאישה. האם שווה פרוטה בקניין כסף זה לא גנאי לאישה? ההבדל הוא פשוט: סוג קניין הבנוי על יחסים של רצון פשוט להחליף דבר בדבר הוא לא מתאים לקניין אישות אלא לחפצים, לעומת זאת, קניין כסף, יש בו ממד טקסי הרבה יותר, שלא קשור לתמורה שמקבל הקונה אלא להסכמה עקרונית לקניין כזה, ולכן גם בשווה פרוטה איננו גנאי.

דוגמא נוספת: הגמ’ אומרת שאלמלא הפסוק “כי יקח איש אישה” היינו יכולים לחשוב שאישה תיקח את האיש.

משמע שאין כאן כלל עניין עקרוני בכך שהבעל ‘קונה את האישה’ אלא קניין קידושין הוא ביטוי לכך שהאישות נקנית ביניהם, ורק שהתורה גזרה שהאיש יעשה את פעולת הקניין. דוגמא נוספת, הגמ’ העלתה בדעתה צד לחשוב שכסף יוכל לגרש אישה כמו שיכול לקדשה, ורש”י והראשונים מסבירים שבמקרה כזה לא האישה הייתה ‘מחזירה’ את הכסף לבעלה, כמו בכל פעולת שחרר והחזר, אלא, כמו בקידושין, הבעל היה נותן את הכסף לאישה, משום שנתינת הכסף כאן היא טקסית, ולכן הבעל עושה את הטקס, כמו בקידושין, אבל אין בה ממד של תמורה. זאת הסיבה שאפשר לקדש אישה בשווה פרוטה ולא צריך סכום כסף הגון הנמדד בשוויה של האישה, כי הדברים לא נמדדים כאן כלל על ידי שווי וערך אלא על ידי טקס, ושווה פרוטה (המינימום של כסף השווה משהו), מספיק כדי לקיים את הטקס.

למה אם כן הבעל הוא זה שעושה את מעשה הקידושין, קונה את האישה, ולא האישה? למה זה לא הדדי?

הגמ’ שואלת זאת ומביאה מדברי חכמים, משום שדרכו של איש לחזר אחרי האישה (אבידתו), ואין דרכה של אישה לחזר אחרי האיש. במילים אחרות: בנוהג שבעולם, בדרך כלל, שהאיש הוא זה שמציע נישואין לאשתו, הוא זה שמחפש את אשתו, (אם כי בעולם העתיק הייתה לזה משמעות קצת שונה), ולכן התורה הפקידה את הטקס בידו. בקיצור, אין כאן עניין עקרוני הקשור לפעולת קניין שבו האד מוכר והשני קונה, אלא בעיקרון מן הבחינה הזאת, הקידושין יכולים להיעשות על ידי שניהם, שהרי יש כאן ‘קניין’ משותף של התייחדות ונישואין ביניהם, רק שתורה הפקידה זאת בידי הגבר בגלל שבנוהג שבעולם הוא זה שמחזר אחרי אשתו ומציע לה נישואין.

קניין אישות קשור ל’התקדשות’ בין בעל לאישה, דהיינו, להתייחדות ביניהם, ולא לקניין ‘החפצה’ כלשהו.

הרמב”ם מסביר שההבדל בין קניין אישות שלפני מתן תורה לזה שלאחר מתן תורה הוא בצורה ובאופי של האישות הזאת, שהיא כבר לא נעשית בשוק, לפי קפריזה, אלא היא מחייבת ותובעת אחריות, תובעת ‘מעשה קניין’ בפני עדים, דהיינו הכרזה רשמית ופעולה רשמית של השתייכות זה לזו. זה משמעותו של מעשה הקידושין. זאת הסיבה שהרמב”ם (בניגוד לראשונים אחרים), כורך מיד אחר כך את מה שהוא בעיניו איסור “לא תהיה קדשה”, דהיינו האיסור על זנות, ביחד עם מעשה הקידושין. מעשה הקידושין מבקש לחלץ את הקשרים בין גבר לאישה מן הזנות שבהם ולהעמידם במקום מכובד של אחריות ומחויבות. מחויבות זוגית ומשפחתית.

רבים מבלבלים בין קידושין לכתובה. כתובה זה עניין אחר לגמרי.

היא תקנה לטובתה של האישה, שבה מפורטים המחויבויות של הבעל לאישה, בנישואין ולאחריהם באם יתגרשו. הכתובה היא מעין שטר, חוזה, המחייב את הבעל לזון ולפרנס את אשתו. זה לא חלק מהקידושין אלא מן המחויבויות בין בני זוג. חלק מן המחויבויות הללו בנויות על הדדיות בפרנסה ובממון. הבעל מחויב לפרנס את אשתו, והאישה נותנת את מעשי ידיה, עבודותיה, לבעלה. גם את זה אפשר להפר, ברגע שמסתדרים בלי זה. ההלכה קובעת שרשאית אישה לומר “איני ניזונית ואיני עושה”. היא רוצה לשמור לעצמה את עבודותיה ולא להסתמך על הפרנסה שמביא הבעל, היא רשאית, כיוון שכל תקנת הכתובה היא לטובתה. (הבעל, אגב, אינו יכול לומר “איני מפרנס ואינך עושה”, משום שמחויבות זו לפרנס את אשתו איננה נתונה כלל לויכוח, כלשון הפסוק, “שארה, כסותה ועונתה, לא יגרע”, שאר (מזון), כסותה (ביגוד), ועונה (יחסי אישות), הם חלק מן המחויבויות של הבעל הנשוי, שאין הוא יכול להתפטר מהן).

בקיצור, האישה איננה נקנית לבעלה כמו חפץ באמצעות כסף. אלא התורה מחייבת שיהיה טקס של קידושין המסמל את מיסוד הקשר ביניהם, את המחויבות ואת האחריות ההדדית ביניהם. הגבר הוא זה שנותן את הכסף באופן סמלי כיוון שזו הדרך המקובלת, בה גבר מציע נישואין לאשתו.

אין צורך להיכנע לרטוריקה של עמי ארצות המדברים על ‘חופה שוויונית’.

טקס הנישואין מתבטא בכך שישנה שונות בין הבעל לאישה, וכל אחד יש לו חלק בטקס מן המקום שלו. אין כאן לא החפצה, לא קניין, לא בעלות, לא ממון, ולא שום דבר מן הסגנון הזה.

טקס זה, על פי הלכה, אינו צריך בכלל להתקיים על ידי כסף, אלא הוא מועיל גם על ידי שטר או ביאה, כאשר הוא נעשה בפני שני עדים. המומנט המרכזי במעשה הקידושין הוא העדים, משום שהם מבטאים את הממסדיות של פעולת הקידושין, כמו גם הפעולה עצמה כמובן, והופכים את היחסים בין איש לאישה לדבר רציני ומכובד ולא לדבר פרוץ.

לאחרונה עלו לדיון כמה שאלות לגבי נישואין בהלכה, ולגבי קניין אישה, והיות שהם מטרידים הרבה אנשים ראיתי לנכון לדבר עליהם. הדברים שנאמרו כאן הינם דברים פשוטים מבחינה הלכתית.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין – מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי. רשת חברתית ליצירת סגנון חיים חרדי-ישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

משה פריגן || מה ריגש אותי בנאום של סגן הנשיא מייק פנס

כמו ישראלים רבים צפיתי היום במליאה המיוחדת בה נאם סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס.… המשך לקרוא משה פריגן || מה ריגש אותי בנאום של סגן הנשיא מייק פנס

כתיבת תגובה