מנחם נאבת || מורה נבוכים לכשרות סיר הבשר שלנו

kashrot

בעקבות דיונים שהיו לאחרונה בענייני כשרות על מי ניתן לסמוך ועל מי לא ניתן לסמוך, אנסה לעשות קצת סדר בנושא מבחינה הלכתית, ואיך אני רואה את פני הדברים.

א. העיקרון ההלכתי המנחה בכל העניין הוא “עד אחד נאמן באיסורים”.

זהו עיקרון האומר שבכל מה שנוגע לאיסורים, (לא לממונות ולא לנפשות), אנו לא זקוקים לדיני עדות אלא אנו סומכים על כל מידע שאדם נותן לנו. ההבדל הוא פשוט: יש הבדל בין עשיית דין (ממונות או נפשות) שבהם אנו מבקשים ‘לסמוך’ על מישהו, לבדוק מכל צד אם הוא צודק ואם הוא לא שקרן, שזאת התנהלות של עדות, לבין נושאים שבהם מה שאני זקוק לו הוא מידע. כאשר אנו זקוקים למידע אנו פונים לבן אדם ‘תקין’ ושואלים אותו, והתשובה שהוא נותן היא המתקבלת. כשאני הולך ברחוב ושואל מישהו מה השעה אני לא חושד בו אולי הוא רוצה להתל בי. כשאני קונה מוצר בשוק אני לא חושד שמא בעל הבסטה הכניס לשם רעלים. כשאני שואל אדם נורמלי האם חתיכת הבשר שהוא מאכיל אותי היא כשרה או טריפה אני לא חושד בו בכוונות זדוניות. אני מקבל את התשובה שהוא נותן לי כתשובה עניינית, בלי להיכנס כלל לשאלה אם ‘אפשר לסמוך עליו’ או ‘אי אפשר לסמוך עליו’. הדיון אם ‘אפשר לסמוך’ על אדם מסוים או לא מתעורר רק במקומות כאלה שבו אנו זקוקים לבירור מדויק ופרטני בשל ההשלכות של המעשה, כמו בדיני ממונות ונפשות, וכמו בחלויות שונות (גיטין וקידושין). זה ההבדל המהותי והעקרוני בין עדות, לעד אחד באיסורים.

לשון הראשונים בתרגום חופשי (רש”י יבמות פח. וברשב”א חולין ט. הביא לשון זו בשם הירושלמי): “אלא סברא היא, כמו בכל מקרה של ספק על חתיכת בשר שהיא ספק חֵלֶב (האסור באכילה) ספק שומן (המותר באכילה), ובא עד אחד ואומר ידוע לי שחתיכת בשר זו היא שומן, שהוא נאמן. והדבר פשוט שאנו סומכים עליו כל זמן שלא נחשד, שאם לא כן אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו”.

הרעיון פשוט: ישנה התנהלות ‘נורמלית’ של חיי חברה, וההתנהלות הזאת היא התקינה. כאשר מישהו אומר לי משהו אני לא חושד בו שמא הוא משקר. אני מקבל את המידע שהוא נותן לי בלי להעלות על דעתי צדדים אחרים, “שאם לא כן אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו”.

ב.גישה זו מנחה אותנו הלאה. בניגוד לעדות הבנויה על בירור מעמיק ודקדקני על האומר, שבה אנו בודקים מכל צד לראות אם יש צד שהוא משקר ואם יש צד שמה שהוא מספר הוא לא נכון, בגלל שמדובר בהכרעה שיש לה השלכות, באיסורים אין אנו נזקקים בכלל לשאלה מי הוא המודיע, אלא אנו סומכים על כל אדם נורמלי באשר הוא. לכן כל דיני דרישה וחקירה וכל דיני כשרות לעדות הקיימים בעדות לא קיימים כאן.

לשון הרמב”ם (הלכות עדות פרק יא ז-ח): “עד אחד נאמן באיסורין אף על פי שהוא פסול לשאר עדויות, שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי”.

יש אמנם מגבלות השייכות גם לכאן. אם אנו יודעים על אדם מסוים שהוא חשוד לשקר, אם האדם לא מקפיד בעצמו על אותו הדבר שהוא מעיד עליו, ועוד מגבלות מסגנון זה, זה מונע מאתנו להסתמך עליו. זאת משום שמלכתחילה אדם זה מופיע בפנינו כלא אמין. לשון הרמב”ם שם: “אבל החשוד על דבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן הוא על אחרים. לפיכך החשוד על דבר יש לו לדון בו ולהעיד בו לאחרים, חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים. כיצד. נאמן עם הארץ לומר פירות פלוני מתוקנים הם, ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר בשר זה שמוכר פלוני חולין הוא וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין, לפי שאימת האיסורים על הרשעים ואין אימת הממון עליהן”. הרעיון הוא שמי שלא מקפיד על הדבר עליו הוא מעיד נתפס בעינינו כ’לא כשיר’ להעיד על כך, מכיוון שכנראה הוא ‘מח’פף’.

העיקרון הוא ברור, בכל הנוגע לאיסורים, כל אדם המקפיד על הדבר שעליו הוא מעיד, (למשל אדם שאוכל כשר לגבי שאלות כשרות), מתקבל כמודיע. כל אדם נתפס בעינינו באופן ראשוני כנאמן. רק בעדות הדבר שונה. בעדות, כל אדם נתפס באופן אוטומטי כחשוד (אם אפשר לומר כך) ואנו צריכים לחקור ולשוב ולחקור בכדי לבחון את נאמנותו.

ג.כל זה נכון לגבי התנהלות בין בני אדם. מה קורה בחברה המודרנית שבה מוצרים נעשים בסיטונאות ומפוקחים על ידי גופי כשרות? האם עלינו לראות את הדברים באותה צורה? 

uבכן, בוודאי שזה לא אותו דבר. אינו דומה אדם המזמין את חברו לאכול לגוף או עסק המייצר מזון בסיטונאות. במקרה הראשון אנו סומכים על האדם, מכיוון שיש כאן תקשורת ישירה בין אדם לאדם, ובמקרה השני אנו אמורים לסמוך על גוף ממוסד, על עבודה טובה של הגוף הזה, על מקצועיות ומקצוענות, רבדים שאינם עניין שבין אדם לזולתו. דבר זה מצריך בדיקה גם של האינטרסים הקיימים, של טיב הביצוע ועוד ועוד.

איך עלינו להכריע כאן? עלינו ללכת עם ההיגיון של ההלכה. ההלכה מורה שעלינו להתנהל ‘באופן נורמלי’. מה הוא ‘באופן נורמלי’ לגבי גופי כשרות לפי העיקרון של עד אחד נאמן באיסורים? עלינו לצעוד באותו קו. כל גוף ממוסד ורשמי המפקח על מקום מסוים ונוטל אחריות לכך שהדברים היוצאים מתחת ידו הם כשרים, ניתן לסמוך עליו, בדיוק כמו בחיים הרגילים. כמו שאנו סומכים על הפיקוח של משרד הבריאות כשאנו קונים תרופות או הולכים לרופא, כמו שאנו סומכים על מכון התקנים בכל דבר הקשור למוצרים ולא חוששים שמא ‘עבדו עלינו’, כמו שאנו סומכים על גופים רשמיים המספרים לנו על תכולתו של מוצר. כך בדיוק בענייני כשרות. כל גוף רשמי שממונה לפקח על כך, עלינו להאמין לו.

פעמים רבות יש פשלות. אנו שומעים הרבה סיפורים על גופי כשרות שהתגלו בערוותם, ועל בעיות שונות, על משגיחים שמעלו בתפקידם וכו’. האם זה גורם לנו לערער על נאמנותו של הגורם המפקח? וודאי שלא. תוכניות ‘עובדה’ יש גם על משרד הבריאות וגם על משרד התמ”ת, וגם על אוסם, ואנו בכל זאת ממשיכים לצרוך את מוצריהם. מדוע? כי זאת ההתנהלות התקינה של החיים. גם אם אנו יודעים שהיו פשלות, בכל מקום יש פשלות.

יש אמנם אירועים המערערים על כל המנגנון שאנו סומכים עליו, אירועים החושפים מנגנוני שחיתות בסיסיים בכל המערכת. זה אמנם שונה. אבל בסתמא, העיקרון הוא חזקת כשרות ועד אחד נאמן באיסורים. על מה אי אפשר לסמוך? אי אפשר לסמוך על גופים לא רשמיים העושים כבתוך שלהם בלי כל ביקורת, מדברים אתך על כשרות שעה שמי יודע מה הוא בעיניהם המושג כשרות, גוף כשרות שלכתחילה מזלזל בהלכה, גוף שלא עובד באופן מוסדי ורשמי, גופים פיקטיביים, גופים שאינם עושים ‘רושם טוב’ ושגם בבעיות אחרות של החיים לא היינו סומכים על כאלה שבסגנונם, גופים שנתפסו שוב ושוב על בעיות ומחדלים חמורים וכו’.

זה היגיון בריא ואנושי. גוף רשמי ומוכר שמטרתו הרשמית היא נתינת כשרות, שהוא עומד בקריטריונים גלויים, שהוא מצהיר על פעולותיו וכו’, אין שום סיבה שלא לסמוך עליו. זאת בדיוק מתיחת הקו בין עד אחד נאמן באיסורים לעניין העקרוני בגופי כשרות. מן הבחינה הזאת יש לסמוך על כל מוסד רבנות רשמי ומתפקד שמצהיר באופן גלוי על שיטת העבודה שלו ועומד בקריטריונים גלויים וברורים.

דמה לגבי בני אדם שאומרים שהם לא סומכים על גוף כשרות כזה או אחר?

אם הטענה היא שיש בעיות בגופי הכשרות ושהתגלו הרבה מחדלים, טענה העולה שוב ושוב מפי רבים, לפי מה שהתבאר, כל עוד לא מדובר במשהו עקבי ושיטתי זאת לא טענה, כל גוף ממוסד עלול ללקות פה ושם בבעיות ארגון ובמחדלים, חלק מההתנהלות הנורמלית היא לסמוך על חזקה. חזקה פירושה ההנחה שאנו מקבלים דברים המתנהלים בצורה נורמלית.

ישנה טענה אחרת: אי אפשר לסמוך על השוחטים שעושים את עבודתם נאמנה, אי אפשר לסמוך על סתם אדם, צריך לבדוק בציציותיו של כל אחד עם מד דמיוני של יראת שמים וכו’ וכו’. זאת גאווה בראש ובראשונה, אבל גם הוצאת לעז והוצאת שם רע. מי שאומר כך עתיד ליתן את הדין. אלו טענות של עמי ארצות הנשמעות חדשים לבקרים. ההלכה הפוכה לחלוטין מסגנון חשיבה זה ומי שחושד בחזקת כשרותם של בני אדם הוא מוציא שם רע על פי הלכה.

אם ישנו אדם שבאופן אישי טוען שהוא מעדיף להחמיר על עצמו, ובמידת חסידות לא להסתמך כשהוא לא יודע ממש כל פרט וכיו”ב, זה עניין אישי ואינדיווידואלי, זכותו של כל אחד להחליט איך הוא רוצה לנהל את חייו הדתיים, רבים וטובים סמכו רק על שחיטה שלהם או שחיטה מאוד ספציפית בגלל סיבות של החמרה בסגנון זה. אבל צריך לזכור שמדובר במשהו מאוד אינדיווידואלי. זאת לא ההלכה. מקסימום מידת חסידות.

ה. יש כמובן עניין אחר לחלוטין והוא לא שייך לשאלה על מי סומכים אלא שייך לשאלת סוג ההקפדה ההלכתית. לדוגמא רבנות רגילה איננה מקפידה שהבשר שהיא שוחטת יהיה ‘חָלָק’, הכשרים המקפידים על כשרות ‘למהדרין’, מקפידים על כך. זאת חומרא, (וליתר דיוק, זאת קולא שלא להקפיד על כך),

ועכ”פ השו”ע פוסק להלכה שחייבים להקפיד על כך. יש כאלה שמקפידים ויש כאלה שלא, כמובן שבמקרים כגון דא יש להתנהל על פי העובדות. באופן כללי ההתנהלות הרגילה של רבנות שאיננה ‘מהדרין’ היא להקל במידת האפשר וההתנהלות של ‘מהדרין’ היא לנסות להקפיד על מה שאפשר. כל אחד יעשה את שיקוליו בכל נושא. כמובן שיש הבדלים בין תחומים שונים. לגבי חלב, ישנן שאלות של חלב עכו”ם, במסעדה שיש בה בישולים, ישנן שאלות של בישולי עכו”ם, בפירות וירקות, ישנם עניינים שונים של שביעית, במוצרים סגורים ישנן שאלות של ביטולים שונים. כמובן, שיש מוצרים שההחמרה לגביהם היא כמעט חסרת עניין. בשבוע שעבר יצא לי להיות בנות והגיעה לשם ילדה שחיפשה לחם רק בהכשר בד”ץ העדה החרדית, היה שם בד”ץ אחר, והיא לא הסכימה. כמובן שהכרעות מסוג זה הן מטופשות. ישנם קווים כלליים, הכרעות אישיות והכרעות הלכתיות שונות. אלו עניינים שכל אדם מברר לעמו ובוחן את עצמו על מה הוא מקפיד ועל מה לא.

ו. חשוב לומר דבר נוסף. לאנשים מסוימים ישנה אובססיה לגבי כשרויות,

והם מלאים ‘נערווים’ לגבי שאלות כשרות, עד כדי שכל צורת הפעולה שלהם היא אנטי הלכתית. הם מנסים לבדוק בכל מקום מי השוחט, לבדוק על ימין ועל שאל איך הדברים קרו, לא סומכים על אף אחד, נמנעים מלאכול כמה שפחות, מקפידים רק על הכשר מסוים וכו’ וכו’. סגנון זה הוא אנטי הלכתי במובהק והוא קיים אצל רבים בגלל סילוף.

פעמים רבות מקורו של הסילוף הזה הוא בכך שאנשים מתייחסים למה שנכנס אל פיהם כאל דבר בעל תוכן ‘רע’ מבחינה ‘טבעית’ ומשתמשים במאמרי חז”ל, כמו מאמרים המדברים על מאכלים ‘המטמטמים את הלב’, בצורה מעוותת ולא נכונה. ההלכה לא כך. חז”ל אומרים ‘וכי אכפת לו להקב”ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף? אלא, לא ניתנו המצוות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות”. דהיינו, אין כאן עניינים ‘טבעיים’, המטמטמים את ליבו של אדם, אלא כמו כל המצוות, יש כאן מצוה להקפיד על אכילת מאכלים כשרים כדי לעדן את רוחו של האדם באמצעותם. (לא כדי לעדן את ‘גופו’).

עידון רוחו של האדם לא מתבצע על פי השאלה מה נכנס בגרונו של האדם, אלא הוא מתבצע על פי תודעתו. לכן ההלכה איננה פועלת בצורה של חששות ו’חומרות’, אלא היא בנויה על כללים כמו ביטול ברוב, ביטול בשישים, חזקה, חזקת כשרות, עד אחד נאמן באיסורים ועוד ועוד בסגנון זה. הרעיון הוא שהשאלה אם מאכל מסוים הוא כשר או לא איננה מוכרעת על פי ‘המציאות האמיתית’ (ראו ערך ביטול ברוב), אלא השאלה מוכרעת על פי התודעה שלנו,

האם לפי כללי התייחסות אנושיים, הלכתיים, התמונה העומדת לפנינו טובה או לא?

ולכן ההלכה מתנהלת עם עיניים אנושיות ולא עם חששות אינסופיים לגבי מה שאנו מכניסים לפינו. לכן חשוב להדגיש: כאשר ההלכה אומרת שעד אחד נאמן באיסורים או שסומכים על החזקות, היא אומרת את עיקר הדין, את צורת ההתייחסות הנכונה והנאותה בנושאים כאלה, לא מדובר ב’קולא’ האומרת שההלכה ‘התירה’ לאדם לדעת את הדברים רק בצורה כזאת ולא הטריחה אותו יותר מכך, אלא מדובר בעיקר הדין וברצון ההלכתי עצמו. טריפה שבטלה בשישים היא מותרת ללא שום פקפוק בגלל שאין כלפיה כל תודעת איסור, לא בגלל ש’מה לעשות, אי אפשר לדרוש מבני אדם יותר מזה ומתירים להם לסמוך על כך’. תודעת האיסור קובעת האם המאכל שלפניי כשר או טרף. זאת הגישה ההלכתית הברורה בכל מקום.

הגישה ההלכתית מספרת על כל הנושא של כשרות ומעמידה את הדברים באור הנכון שלהם. פעמים רבות, טענות הנשמעות השכם והערב מאנשים ‘מביני עניין’ כנגד גופי כשרות כאלה ואחרים, בדבר חומרות ואובססיות על ימין ועל שמאל, ומספרים לנו כיודעי דבר על מי ועל מה אפשר לסמוך, הם אנשים היוצאים מגישה שהיא אנטי הלכתית במובהק, לפעמים, על גבול הפגאנית.

ההלכה מתנהלת מתוך גישה של תפיסה אנושית והתנהלות נורמלית של החיים, ואילו הגישה האנטי הלכתית הזאת מתנהלת מתוך עולמות של מאגיה ושל משמעויות אימננטיות במזון, עולמות הזרים לחלוטין לכל הגישה וההתנהלות של ההלכה.

אלו אפוא כמה קווי יסוד להבהרה.

יאכלו ענוים וישבעו …

 

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

מי פתח את שערי השמיים ביום כיפור

מזכיר לכם פה את הסיפור הידוע והמוכר על הבעש”ט כהאי לישנא : “איש כפרי אחד,… המשך לקרוא מי פתח את שערי השמיים ביום כיפור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים