מנחם נאבת | הרהורים לגבי המגמה החדשה של ‘שינוי בחברה החרדית’.

הרגע הזה שתלו פאשקעוויל חדש ברחוב וכל השכנים יוצאים לקרוא. צילום היימישע פריימתי
הרגע הזה שתלו פאשקעוויל חדש ברחוב וכל השכנים יוצאים לקרוא. צילום היימישע פריימתי

חרדיים רבים (להם אני שותף) מרגישים שבמסגרת החרדית העכשווית קיימים עיוותים רבים. כך לדוגמא, ההובלה האוטומטית של כל בחור לִישיבה שבה יצטרך ללמוד יום ולילה שלא בהתאם לכישוריו, חוסר הכשרה להתמודדות עם עולם ‘נורמלי’ של פרנסה ושל מקצוע מכובד, אי מתן מענה לאלפי בחורים שמעוניינים להיות יהודים יראי שמים העוסקים בתורה עם דרך ארץ, המתפרנסים למחייתם והחיים במסגרת רוחנית של יראת שמים, כמו גם סחר מכר בנפשות, גזענות מזוויעה כלפי ספרדים ובני עדות המזרח, חינוך להסתגרות ולחוסר התמודדות עם העולם הפתוח, עיסוק בקטנות ובזוטות כמו עובי הגרביונים של אישה ומחסור חמור בחינוך לערכי מוסר, למחשבה ולגבהות נפש, וכו’ וכו’. אני שותף לביקורת הזאת ברובה, כתבתי על כך הרבה, ואני אכן חושב שאנו צריכים לפעול לשינוי ולאלטרנטיבה, לפעול לכך שתהיה חלופה הוגנת למצב הזה.

נכתב בעקבות דיון שהתעורר בנושא עם חברים החלטתי לשתף אתכם בהרהורים לגבי המגמה החדשה של ‘שינוי בחברה החרדית’.

דא עקא, מתעורר מצב ביש, שאני ורבים אחרים חשים בו. ישנה תחושה שהניסיון הזה ל’שינוי’ הולך יותר ויותר לכיוון קטנוני של ‘מרד’ במוסכמות ושל ניסיון להצדיק ‘התפרקות’ רוחנית ותורנית. סוג מסוים של פריקת עול. אנו רואים רבים ממותחי הביקורות הללו מתנוונים, מתפרקים, מתעסקים בזוטות של עולם החול,

החליפו זוטות חרדיות בזוטות חילוניות, מתעסקים בעניינים ריקים וחסרי תוכן, והופכים זאת לתוכן עולמם.

אצל אחרים אנו מוצאים מין רדידות רוחנית ואינטלקטואלית, משל שימרו את יהדותם בנתחי גפילטע פיש ושירת קרליבך כמקור חיוני ורוחני ליהדות אמיתית, כמו עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, כמו הותירו את התורה לבני ישיבות והלכו למצוא את עולמם בטשולנט. ויש אחרים, רציניים יותר, שבכלל פורקים עול ועוזבים את עולמה של היהדות בשל חוסר היכולת שלהם להתמודד ולקבל את המצב הזה, בשל ההתייסרות הפנימית שלהם. המשותף לכל אלו הוא המרד בסמכות. מרד זה מתבטא אצלם בהתפרקות ובניוון של ההתפרקות.

אני כמובן לא מדבר על כולם, וכמובן שהתופעה שאני מתאר כאן בצורה ביקורתית וחריפה מאוד איננה תמיד כזאת. אבל אם לא נניח את הדברים על השולחן לא נגיע לשום מקום. לפעמים כל פריקת העול הזו מצדיקה את מה שחרדיים טענו מקדמת דנא: כל נתח של פתיחות ושל התמודדות עם העולם יבוא על חשבון הרוחניות של בחורים. הם נותנים לגיטימציה לטענה הזאת.

ישנה תופעה נוספת, בלתי נפרדת מהתופעה ששרטטתי עד כה, תופעה מדאיגה מאוד. הקבוצות הנקראות ‘חרדיים חדשים’ או ‘חרדיים מודרניים’ או ‘חרדקי”ם’ בלשונם וכל כיו”ב, נתפסים לא אחת כמתחסדים וכמכירים בכך שעולם התורה ‘האמיתי’ הוא העולם ‘ההוא’, ההבדל ביניהם הוא ‘רק קטן’, הם לא מצליחים לשבת וללמוד ולכן מבקשים לעבוד, הם סוג ד’ אבל הם רוצים לגיטימציה כסוג ד’. וההיקבעות הזאת של כל מי שלא בקונצנזוס כסוג ד’ מתקבעת יותר ויותר על ידי עצמם. יותר ויותר אנו שומעים את ההימלטות הזאת מניסיון לדון באופן רציני וגבוה על הדברים הללו,

מסירת הזירה לשולטים בעסק עד כה ורק יצירת פינה קטנטונת ל’חרדיים חדשים’, פינה שבה גם להם כסוג ד’ יהיה מענה לחיים. במה שנוגע לחיי רוח אין לנו אלא לפנות, כרגיל, לר’ חיים קנייבסקי, בעיקר בכל מה שנוגע ל’חיים עצמם’ (…): בחירת שם לילד, סגולה כזו או אחרת, מידע על סימן כזה או אחר, בו”ה, ועוד שלל מטמונים…

אין דבר כל כך לא מוצלח כמו עודף המגזריות הזו, והעיסוק האובססיבי בה. הצורה בה ‘חרדיים מודרניים’ או ‘חרדיים חדשים’ מקבעים את עצמם כסוג של תת זרם לחרדיות, העיסוק האובססיבי בנושא המגזרי, ב’זרם’, ב’שם’. זה כל כך גרוע. הופכים את הכל לשאלה של מסגרת: היכן אני נמצא, למי אני משתייך, לאיזה מוסדות אני שולח את ילדיי, עם מי אני מתחתן, איך קוראים לי, וכו’. הופכים את כל הזוטות לגוף הדברים.

ומי שמעלעל באתרים חרדיים שונים יכול להיווכח עד כמה הרמה שם שואפת לאפס אם לא מגרדת את המינוס. כל ההוואי הזול ביותר של החילוניות, כמו העיסוק בסלבס’, בדוגמניות, ברכילות שטחית ורדודה, בסיסמאות שחוקות, פופולריות ועממיות וכו’ נכנס לכאן מהדלת האחורית. ה’גדוילים’ מתפקדים כאן כסלבס’, העיתונאים החרדיים משוּוָקים כאן כ’אנשי עניין’ אחריהם יש לעקוב, היכן הם אכלו טשולנט ועם מי הם עישנו סיגריה, ההתייחסות לתורה הופכת להתייחסות רדודה ושטחית, המסתכמות בסוג של אמירות פופוליסטיות כמו ‘אין מתוק יותר מדף גמרא’, כשככה אחרי הטשולנט הולכים להיזכר קצת ‘בנוסטלגיה’ של הישיבה, הכל חיצוניות, הכל ריקנות ורדידות. הישיבה מוצגת תמיד כמו אותו עולם רחוק ונוסטלגי שהם אולצו לעוזבו בשל הקשיים האישיים שלהם וחוסר האפשרות שלהם להתמודד. טורי ‘דעות’ הם טורים המסבירים מי הוא בדיוק ‘חרדי חדש’ ומי הוא ‘חרדי ישן’, טורי רדידות שכל העיסוק שלהם הוא בקליפה של כל דבר., שיווק רבנים בצורה שטחית וחיצונית כמו ‘רב גוגל החדש’ וכיו”ב. והאמת היא, כל מי שבאמת רוצה להתגעגע לישיבה, שיעלעל באחד האתרים הללו, הוא כבר יתגעגע געגוע אמיתי מרוב רדידות.

ניסיון של שינוי בעיוותים הקיימים בחברה החרדית לא יוכל להצליח ולא יניע אף פעם אם הוא לא יהיה מלווה בגובה רוחני, בלכתחילה של לכתחילה מבחינה רוחנית. אם לא יעמידו תלמידי חכמים הלנים בעומקה של הלכה, אם לא יעמידו מתוכם אנשי רוח, אינטלגנטיים, לא אנשי זוטות, לא אנשים רדודים שרק מבקשים להתפרק, אלא אנשים גבוהים, שאיכפת להם באמת מתורה ויראת שמים, שאיכפת להם מרוחניות. שום דבר לא יעזור.

וזה נכון לכאן ולכאן. אנשי ‘סוג ד’ ‘ הללו מרגישים תמיד סוג ד’ ובמצב של ‘בדיעבד’ כי הם יודעים שאין להם מה למכור ושהם באמת רחוקים מתורה. אבל שינוי אמיתי בציבור החרדי יכול לקרום עור וגידים רק אם הוא מובל ‘לכתחילה’ דווקא כעוז רוח רוחני, כאומץ רוחני, כפעולה של התעלות וחשבון נפש, כקשירת קשר אמיתי עם התורה, לא כפריקת עול והעדר כוח, לא כרדידות ושטחיות. יש צורך בתלמידי חכמים, באינטלגנטיים, שעולמם הוא עולם של תורה ושל רוח, שידברו על כך שהמצב השורר הוא מצב אבסורדי מבחינת התורה, שיעשו מעשים מתוך תחושה של שליחות רוחנית ולא מתוך מענה סתמי לתאוותיהם הגשמיות של כל אלה ‘שאין להם כוח’.

אין שום סוג ד’ בשאיפה להיות איש תורה עם דרך ארץ. רש”ר הירש הוא לא סוג ד’. להיפך, הוא א’ א’ לעומת כל הבוחשים בקדרה ובקתדרלה. להילחם בגזענות, בדעות קדומות, בפגיעה בבני אדם ובנשמות טהורות זה לא סוג ד’, זה סוג א’. להילחם בתפיסה פרימיטיבית של התורה ולהילחם למען כך שתהיה תורת חיים אמיתית, משכמה ומעלה, שתהיה בעלת אמירה ומענה גבוה ורוחני בהתמודדותה עם עולם ההווה ועם ההוויה בכללותה, זה לא סוג ד’, זה סוג א’. אנו צריכים להיות אלו שתובעים את המסלפים, לא אלו שמבקשים את פינת הליחוך הקטנטנה של ‘חרדיים חדשים’ או ‘חרדיים עובדים’, למען יניחו להם בשקט לעשות כרצונם כי זה לא מתאים לכולם ויש כאלה ‘שאין להם כוח’. שינוי יכול להצליח רק אם יש לו אומץ ותעצומות רוח תורניים ואינטלקטואליים, רק אם יש לו קשר אמיתי לתורה, יראת שמים ומידות טובות. כל עוד זה לא יקרה, כל שינוי בחברה החרדית ילוּוֶה בהכרח בבוז גדול. ובצדק.

ולסיום: רבים שואלים אותי מה רע בחינוך הדתי לאומי? למה להיוותר בחינוך החרדי? למה לא לערוק? התשובה היא כבר כאן. שוב, ללא הכללות, אבל צריך לומר זאת בצורה כנה: בחינוך הדל”י, באופן כללי ומכליל, יש הרבה הרבה פחות יידישקייט, יש הרבה פחות קדושה, צימאון לה’, ערך ללימוד תורה ולחוויה רוחנית הלכתית. ישנה תחושה שהצעירים שם נעשים יותר ויותר בעלי שאיפות להיות אנשי ‘היי טק’ טובים, להצליח בעסקים ולהרוויח כסף וכו’. ובמקומות בהם קשורים יותר לתורה, הרי שחוץ ממה שעולמם הוא פחות או יותר עולם חרדי רגיל, תורתם היא תמיד תורה ‘אידיאולוגית’, של שלמות הארץ, שלמות האומה, ועוד כהנה וכהנה תחיות קוקניקיות למיניהם. אני מדבר על קשר לתורה וליידישקייט. בתלמודי התורה החרדיים עדיין ישנה השאיפה הבסיסית לצאת תלמיד חכם גדול, לצאת גדול בתורה, להקפיד על שמירת מצוות, ישנה התעניינות הרבה יותר גדולה בהלכה ובתלמוד תורה, ברצינות תורנית. וזה הבסיס.

כל מה שכתבתי הוא כמובן הכללה, וכמובן שלגבי כל התופעות שציינתי יש, ויש הרבה מאוד, יוצאים מהכלל. אבל כשמדברים על ביקורת חברתית צריך לדבר על הכללות ולשים זאת בצורה פתוחה על השולחן. אינני מתכוון לפגוע באף אחד ולא לזלזל באף אחד, אני רוצה לדבר בכנות על תופעה שצריכה תיקון.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי

מסובין – מגאזין לייפסטייל חרדי-ישראלי. רשת חברתית ליצירת סגנון חיים חרדי-ישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

ש. בן שלום || חזר בשלום מאומן ועושה ‘חשבון נפש’

אז נסעתי לאומן. אני, ליטאי בן ליטאים, באומן. והרי הרשמים שלי. 1. הרבה אומנ’ים יש,… המשך לקרוא ש. בן שלום || חזר בשלום מאומן ועושה ‘חשבון נפש’

כתיבת תגובה