מנחם נאבת || הבינוניות נצחה, אינטלקטואלים חרדים הם למרמס.

פונוביז'

הדור הראשון של החרדיות בארץ ישראל, הדור של החזון איש, הרב מבריסק והרב מפוניבז’, היה דור שכולו שליחות. שליחות להצלת עולם התורה הבוער בכבשנים, שליחות להחיות את התורה מחדש, להתסיס אותה, לשמור עליה. הקימו כאן ישיבות כדי שיהיה מקום לאנשים שנפשם חשקה באוהלה של תורה לבוא ולהניף דור חדש,

דור שאחרי החורבן.

הדור הבא אחריו, דור ה’השקפה’, הדור של הרב שך ושל הסטייפלער, היה דור שכבר בנה את עצמו, ועדיין ברובו היה חדור שליחות תורנית רצינית, זה היה דור שהיה עדיין מורכב מאלפי בני אדם שבחרו להקדיש את כל ימיהם לתורה, שראו את עצמם בשליחות, שליחות של תורה, של שקיעות, של עבודת השם. אם כי, העדריות ה’השקפתית’ כבר החלה להתנחל בו, וכבר בדור זה קוּבַּע מודל לוחמני השקפתי לפרטי פרטים בניצוחו של הרב שך. הדורות הללו הם לא העניין שלי כעת. העניין שלי הוא הדור הנוכחי.

הדור הנוכחי הוא כבר מגרסה. הישיבה הפכה להיות המסגרת הסטנדרטית לבחור חרדי, ובעקבות התרחבות החברה החרדית והפיכתה מחברה של יחידים בעלי שליחות לחברת ענק של ממש, הפכו הישיבות למוסדות אחסון. כיום כבר לא הולכים לישיבה בכדי להקדיש את החיים לתורה, הולכים לישיבה כדי שיהיה בית מחסה טוב שישמור מפני הפגעים של הרחוב. כך כל בחור חרדי נגרס בישיבה.

מה שמוביל לעולם הישיבות כפי שהוא כיום. ואני אומר זאת כמי שמכיר טוב מאוד את עולם הישיבות מבפנים.

הישיבות כיום מחנכים לכתחילה לבינוניות. מה שהיה פעם אידיאל של שליחות, של הקרבה, של ניסיון לצמוח לפסגות אינסופיות, האהבה שהייתה פעם לעילויים, לבעלי כשרון, לאנשי חכמה, לאנשי עומק, מוקעת כיום בחשדנות עד כדי עוינות. ראשי הישיבות של היום מטפחים אידיאל של מצוינות שהוא בינוניות מוחלטת. בינוניות בכל שטחי החיים, ‘לא חכם ולא טיפש’. להיות כמו כולם. להיות סטנדרטי. לא להיות חריג. להיות בתלם. להיות חָלָק. אלה המונחים האהובים על ראשי ישיבות, – וגם על מרבית בחורי הישיבה – כיום.

המצוינות היא ההצלחה, אידיאל של ‘ילדים טובים’ ששומעים ומצייתים באופן עיוור להוראות של ראש הישיבה, לחריצת הדין של הרב קנייבסקי ולהשקפות של הרב שטיינמן. כמות החוקים הבלתי כתובים בעולם הישיבות הופכת להיות מטרידה. תקנונים, אידאלים צרים של צייתנות מנזרית.

הכל מגרסה של קולקטיב אחד גדול, אין הבדלים בין בני אדם,

(אפילו בלבוש, שעד לפני עשרים שלושים שנה היה הרבה יותר ססגוני, היום הכל אחיד, רזה, בינוני להחריד), מי שהצליח להיות ‘כמו שצריך להיות’, ‘כמו כולם’, הוא המוצלח.

ה’שפיץ’. פעם היה בעל הכשרון, המתמיד העצום, הבחור המעניין, המרתק, בעל ההשכלה, העילוי.

כיום ה’שפיץ’ הוא הבחור הטוב, הנחמד והבינוני, המלוטף בידי ראשי הישיבה, לומד שלושה סדרים כמו שצריך, מתלבש כמו שצריך, אומר את מה שצריך לומר, נכנס לשיעור כללי ורושם, והוא ‘שפיץ’ בזה שהוא ‘חָלָק’. הוא גם ‘מבין בלימוד’, גם ‘שקוע בלימוד’, גם חביב, נחמד. ובעיקר לא חכם מידיי, לא טיפש מידיי, לא סהרורי, לא אנרכיסט, לא ‘חושב לבד’,

לאחרונה כשביררתי על איזשהו בחור לצורך שידוך, אמר לי בר שיחי, ‘תשמע, הוא בחור טוב, אבל הוא מהטיפוסים האלה שחושבים לבד’…

“המשגיח” הוא מעצב האופנה של כל המגרסה הזאת. הכל מעודן, מתנצל, השקפתי. זאת לא ההשקפה הצעקנית והאגרסיבית של הרב שך, שהייתה יותר מלחמה, ביטוי למרד ולשליחות, אלא זאת השלמה עם ‘השקפות ברורות’, ‘נורמליות’, לא חריגות. הצליחו להפוך את מה שהיה פורח בעולם הישיבות למשעמם, בינוני ואפרורי.

לכן אף אחד לא לוקח על עצמו תפקיד חינוכי.

התפקיד של מחנך הוא לכאורה לעצב את הבחור, לקחת אותו לידיים, להתמודד עם הבעיות שלו, עם הקונפליקטים שלו. כיום, בחור שיש לו יותר מידיי ‘שאלות’, יותר מידיי ‘עצמאות’, בחור שהוא יותר מידיי שונה, בחור שמעז לקרוא ספרים חיצוניים, (מאן דכר שמיה), בחור שנמשך למוזיקה, או לציור, או בחור שיש לו איזה תחביב מעניין, וגם בלימוד, בחור שאוהב משהו מקורי יותר, לא סטנדרטי, הוא בחור ‘בעייתי’. (שלא לדבר על בחור שאוהב ללמוד הלכה, שהוא סתם הולך בטל, לא מוכשר בר מנן, פרענק פארך). ובחור בעייתי צריך להעיף מהישיבה, כי כפי שהעיד בפניי ראש ישיבה אחת, ‘הוא חריג, אי אפשר לטפל בו’. כאילו שהתפקיד של מחנך הוא להוות אכסניה לבחורים כבר מחונכים, צלובים וגרוסים.

זאת הבעיה הכי רצינית בציבור החרדי. כל השאר הבלים ליד זה. זה המקור לכל. המגרסה והמטחנה הבינונית הזאת זה פשוט דיכוי מוחלט של בני אדם והפיכתם לצייתנים, בעלי משמעת אפורים.

הבעיה הזאת היא חלק מבעיה עולמית גדולה. הבינוניות מנצחת. אינטלקטואלים הם למרמס.

המודל האנושי הוא האיש שהצליח בהיי טק, חתיך, פרופורציונלי, מלהג טוב. סטייל יאיר לפיד. אחד כזה שמרשים באמצעות הבינוניות שלו. (אל תשוו חס וחלילה ל’בינוניות’ של המידה הטובה האריסטוטלית, שהיא ההיפך הגמור מזה, שהיא שלמות נפשית ואידיאלית). גבר חתיך ‘הורס’, לבן, מדבר טוב, מצוחצח, בורגני, עם הרבה כסף, (ולא יותר מידי, כי אז הוא סתם גנב, אלא לא קצת ולא הרבה, ‘מעמד ביניים’). מישהו שחס וחלילה לא עסק במדעים הלא פרודוקטיביים כל כך, ‘מדעי הרוח’ הנאלחים, אלא הלך ‘לעולם’, להיי טק, למשפטנות, ראיית חשבון, ועשה כסף כמו שצריך, ועשה סיירת מטכ”ל כמו שצריך.

זה האידיאל הבינוני, העצוב והקודר של ימינו. ומקבילתו בעולם החרדי.

אם לטפל בשורש. אז כאן.

תמונת אילוסטרציה, ישיבת פונוביז’ תלמידי הישיבה בסדר הלימוד. קרדיט צילום: Heimishe Freimi

רוצים לפרסם את דעתכם ב”מסובין”? גם אתם יכולים! לחצו כאן

גולשים יקרים, מנחם נאבת השקיע מזמנו בשבילנו, בואו וניתן לו משוב, טפיחה קטנה על השכם או הארה! כתבו לו למטה (באהבה) את דעתכם.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים

מסובין – חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

לא יודע כמה מכם עוקבים ומצויים בפרטים שכאלו, אבל דברים מאוד דרמטיים מתחוללים בזירת מלחמות… המשך לקרוא אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *