לקלוט פליטים סורים || זיכוך מוסרי, גם אם זה כרוך במחיר כלכלי וסוציולוגי.

פליטים מאזורי הקרבות בסוריה

עד כמה אנחנו בשלים מוסרית ונפשית כאחד להאיר את פנינו בקבלת אורחים ולו אלמנטרית, לאותם מאות אלפים רבים של עם שרידי חרב, הנמלטים על נפשם – אנשים נשים וטף, משדה הקטל בחזית הסורית המדממת הסמוכה פה לביתנו ?!

מחשבות מוסריות – דתיות לימים אלו של תביעה ציבורית, לקלוט פליטים סורים.

מעטים המקרים שבהם היהדות נועלת את שעריה בפני אלו המתדפקים על דלתה. האומה היהודית ומשנתה התיאולוגית, תמיד עמדה כפתוחה ואפשרית בפני כל באי עולם, לבוא ולהצטרף ולהיות חלק מאותו חד חנית אנושי שנושא על כתפיו את המשימה והתכלית לגילוי רצון אלוהים בעולמו וכו’.

זאת למעט מקרים בודדים של ממש, מקרים שבהם ישנו מן פסול גנטי לאותו הנכרי המבקש להצטרף לעם היהודי ומצוותיו. אחד מהמקרים הידועים בהקשר זה, הוא הציווי על ‘לא-יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה’. גם דור עשירי, לא-יבוא להם בקהל ה’ עד עולם’. כאשר ההטעמה המצורפת להוראה חריגה הזו, היא; ‘על-דבר אשר לא-קידמו אתכם, בלחם ובמים, בדרך, בצאתכם ממצריים’ (דברים כג’ ד’ ה’).

אין ספק שמדובר בהוראה חריגה ביותר מכל בחינה שהיא. העובדה שאי שם איזשהו סב קדמון התנהג באופן מנוכר כלפי אומה אחרת, היא כה חמורה ובעלת משמעות, עד אשר אנו מוצאים לנכון לזהות את ערלות הלב ההיא כמשהו שאין ממנו מנוס והוא כמו מוטבע גנטית גם באחרון הצאצאים של אותה אומה. כך גם אם אותו אדם פרטי העומד לפנינו, נדבה ליבו אותו באמת, לבוא ולהצטרף בכרם ישראל ולדבוק בתורת ה’ ומצוותיו, הרי כי שורשיו המשפחתיים הקדמוניים שמים אותו כבלתי כשיר להיות בשר מבשרו של אותו ‘קהל ה’.

וראו זה פלא, כי הנה דווקא לוט, ה”ה אביהם הקדמון של אומות אלו – עמון ומואב, היה זה שדווקא התאפיין במיוחד במידה זה של הכנסת אורחים וקבלת האחר, עד כדי נכונות לסיכון נפשו ונפש בנותיו בעד מצווה זו. כך שלכאורה עדות היא בעדנו, שמעשה האבות אינם סימן לבנים, והעובדה שאב קדמון אחד נהג באופן כזה אינה בהכרח גוזרת את התנהגות הבנים בדורות שלאחר מכן. ואם כן, תימה זאת בעבורנו, מדוע יהיה זאת שונה באופן ההפוך ? דהיינו, מדוע עובדת היות האבות הקדמונים בלתי מקבלי ומאירי פנים לאחרים, גוזרת בהכרח את תכונה זו גם על האחרון שבזרעם, וכי אין בכך משום אכילת בוסר של אבות והקהת שיני הבנים ?!

אלא כי, אין מנוס מלקבוע כי שחת מוסרי זה של חוסר נכונות לקבלת אורחים במאור הפנים הראוי, הוא כה עמוק ושורשי, עד אשר טביעת אצבעותיה של תכונה זו מונצחת באופן שהוא נטול תקווה ואפשרות להיחלצות חוצה. אין גאולה משחיתות שכזו. זאת להבדיל מצדו השני של מטבע זה, העובדה כי אי שם מי מסביך דווקא הצטיין בתכונה זו לא מבטיחה בעדך דבר, ועדיין פתוחה הדרך לבחירה בסיאוב ובמושחת.

צאו א”כ וראו, היהדות הופכת להיות בלתי נגישה בהחלט דווקא אך בעבור אלו הלוקים בדיוק בתכונה זו, אלו המסתגרים עמוק בתוך עצמם, מתחפרים באתנוצנטריות התרבותית – חברתית שלהם. מסתובבים כל היום בחרדה מתמדת מידי חדירה כלשהי מבחוץ, כזו שעלולה מנקודת מבטם ‘להכתים’ את טהרת הגזע התרבותית והדתית שלהם. והאמנם, כי הטולרנטיות הנדרשת מהאדם כפרט וכלאום, אינה בהכרח לנכונות להשתנות ממקומו וצביונו התרבותי (זאת כבר מדרגה גבוהה שבעתיים, כפי שאתייחס להלן), אלא אך ‘לקבל בלחם ומים’. היינו, להיות קשוב ורגיש לסבלו והתמודדותו גם של האחר שלעומתו, גם לאלו שאינם בדיוק תואמים את מקומו וצביונו שלו.

ומכאן למדנו, כי מי שניחן בתכונת היסוד הכה אלמנטרית של מסוגלות ל’הכנסת אורחים’ שכזאת, ניתן לתת אמון ברצונו להשתנות והתמרה אישית. רק מישהו שכזה כאשר הוא בא ומתדפק על דלתותיה של היהדות, מאמינים אנו בו שאכן רצונו הוא כן ועמוק, ואכן מסוגל הוא להחיל על עצמו כדבעי את התובענות המוסרית – יהודית ולהיות בשר מבשרה של האומה היהודית. אך אלו שאנו חושדים בהם עמוקות כי נפשם לוקה בתכונת ההסתגרות וההתחפרות האתנוצנטרית, מן הנמנע בעדנו לתת אמון ברצונם האישי להשתנות והשתפרות מוסרית. מה שממילא גוזר בהם את ההוראה ההיא של ‘לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’.

וצאו עוד וראו, כי גם הסיבה השנייה האמורה בכתוב אשר גוזרת בהם את הוראת סגירת הדלתות ההיא, גם היא קשורה בטבורה להלך הנפש האתנוצנטרי – מתחפר שאנחנו מדברים בו; ‘ואשר שכר עליך את-בלעם בן-בעור, מפתור ארם נהריים לקללך’ (שם, ה’)

חוסר היכולת לראות את החיובי והטוב שבאחר שלמולך, ובדייקא צורת התמודדות עם אותו ‘אחר לאומי’ שאין בה אלא פחד ובעתה (במקום ניסיון להידברות והכלה), מעידה כאלף עדים על התכונה המתועבת ההיא. על כך שאומה זו לוקה חריפות בגסות רוח ועליבות אתנוצנטרית, כזו שלא באמת מסוגלת להניע את עצמה ולו כמלוא הנימה, ממקומה הצר והקלסטרופובי שלה ולאתגר עצמה מול תופעות תרבותיות – אתניות החיצוניות לה.

מעבר להיותם של הדברים אקטואליים בימים אלו יותר מאי פעם, הרהרתי בהם דווקא לאור העובדה שאנחנו נכנסים ממש בשעות אלו, לישורת מתקדמת של תקופת חשבון הנפש היהודית. זמן שבו אנו כפרטים וכחברה ולאום, מתכנסים לשעות ארוכות של חשבון נפש ואינטרוספקציה של ביקורת ובחינה מוסרית. עת רצון שבה אנו מנסים לפלס ולתקן דרכנו לנשיאת חן והארת פנים מחודשת מעיני אלוהים ואדם.

דומני כי אם יש ברצוננו לקנות מחדש ובאמת את אמונם של אלוהים ואף של זולתנו בנו, כשאנו מתחטאים לעומתם בבקשת הסליחה, עלינו לבחון את עצמנו עד כמה אנו באמת ראויים לאמון שכזה ולהזדכך כדבעי בהיטהרותה של התשובה ובתכונתה המטמרפוזית. או אם תרצו, האם ועד כמה אנחנו באמת מסוגלים לקדם את האחר הזולתי שלעומתנו ב’לחם ומים’ ?!

ואם להיות ספציפיים ומעשיים יותר בהקשרם של האירועים עמם מתמודד העולם בשבועות האחרונים, השאלה קמה וניצבת ומשחרת עמוק לפתחנו (ואין לנו באמת דרך וזכות לחמוק הימנה);

עד כמה אנחנו בשלים מוסרית ונפשית כאחד להאיר את פנינו בקבלת אורחים ולו אלמנטרית, לאותם מאות אלפים רבים של עם שרידי חרב, הנמלטים על נפשם – אנשים נשים וטף, משדה הקטל בחזית הסורית המדממת הסמוכה פה לביתנו ?!

אני לא בא לומר שום דבר אופרטיבי (ברמה של כמה, איך וכיצד וכו’),

אני חכם דיי בכדי להבין שהסוגיה מורכבת ומסובכת בהרבה מסתם עוד הוראה של רגישות מוסרית, כך שאת הפרטים היותר טכניים לבטח ישנם אנשים חכמים ומקצועיים הימני בכדי לקבוע. אך עדיין דומני כי מן הראוי שהדברים ייאמרו כך, ללא כחל ושרק.

דומני שישנה יותר מאשר דרך אחת,

בין קבלה המונית של מאות אלפי פליטים, לבין איזושהי התייחסות מוסרית ולו סמלית של פתיחת דלתות ואימוצם של עלובי נפש אלו אל חיקנו הלאומי (מעבר מה שנעשה היום בהקשרם של מאות הפצועים שישראל מקבלת ומטפלת בהם במסירות הראויה לכל שבח). נראה לי שאנחנו איתנים וחסינים דיינו, תרבותית וכלכלית כאחד, בשביל שאקט שכזה ינסוך בנו אך עוצם וזיכוך מוסרי. וכן, גם אם זה כרוך במחיר כלכלי וסוציולוגי, שיהיה לבטח לא קל כלל ועיקר בעבור כולנו.

ובימים אלו של סליחה ורחמים, דומני שאקט סולידרי כה אנושי שכזה, יהווה בעבור כולנו (ובראש ובראשונה מול עצמנו) אות ומופת ביכולתנו להשתנות, לשפר ולשכלל עצמנו באמת. להתייצב כלפי שמייא וארעא גם יחד, ולומר, ראויים וכשרים אנו לבוא ולהתקבל בשערי ‘קהל ה’.

כך לבטח תישמע (ואף תתקבל) אחרת לגמרי, אותה קריאה מהדדת הנקראת בדמדומיו של יום הכיפורים;

פתח לנו שער בעת נעילת שער.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות אודי הרשלר

אודי הרשלר
בוגר ישיבת פונובי'ז. בן 36. נשוי. מתגורר בירושלים. מנכ"ל חברת Humaney ומרצה לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל.

בדוק גם

אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

לא יודע כמה מכם עוקבים ומצויים בפרטים שכאלו, אבל דברים מאוד דרמטיים מתחוללים בזירת מלחמות… המשך לקרוא אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים