לפנים משורת הדין | ההבדל בין מנטליות של יראת שמים למנטליות של גאווה ושחצנות.

שורת הדיןמנחם נאבת | מה שאנו צריכים לספר לעצמנו בתשעה באב. יום של אבלות הוא יום שבו אנו מתבוססים בדם. אין תקווה. אין מנוס. זה הדם שהבאנו על עצמו בגאווה ובשחצנות שלנו, בשפת הצדק והזכויות, בשפה של אי הוויתור, בשפה של העיקרון. כאן אנחנו נמצאים. המציאות נחרבת. מציאות מפורקת. כל אחד חי לעצמו. כל אחד הוא אנטיפת, מציאות של ‘שנאת חינם’. לא מצליחים לתת מקום לזולת, לא מצליחים להיפתח, לא מצליחים לחשוב על מציאות שאינה מלחמה, מציאות שהיא שיקול דעת, זהירות, יראת שמים. אנו חיים במציאות מפורקת, חרבה, מציאות שבה כל אבן מאבני הבית עומדת לעצמה, אין בניין, כל אחד והצדק שלו, כל אחד והסטריליות שלו, כל אחד והזכות שלו. כל אחד ועצמו. רק גאווה, רק עוצמה, רק מלחמה, רק עקרונות, רק דין, רק ‘להיות צודק’, ‘להיות גיבורים’, ‘גיבורי מלחמה’. אין יראת שמים, אין מידות טובות, אין ענווה, אין זהירות. חורבן.

סיפור החורבן בעיני התלמוד הוא סיפורו של ר’ יוחנן, והכותרת שהוא מעניק לסיפור החורבן היא קולעת ותמציתית: “אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו – יפול ברעה”. פסוק זה מספר משלי מתמצת בעיני ר’ יוחנן את הסיפור של החורבן. החורבן הוא חוסר פחד של אנשים, חוסר פחד במובן של חוסר זהירות, חוסר יראה, ומן הצד השני “קשיות לב”, עקשנות, עמידה עקרונית על עקרונות וזכויות. זה חורבן ירושלים.

הסיפור הראשון הוא הסיפור על קמצא ובר קמצא. זה סיפור הרדוף עקרונות ועקשנות. הנה הסיפור כפי שהוא מסופר על ידי הגמרא / ר’ יוחנן, (תרגמתי בתרגום חופשי):

“על סיפור כסיפורם של קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים; היה אדם שחברו היה קמצא ושונאו היה בר קמצא. יום אחד הוא ערך משתה בביתו ושלח את משרתו לקרוא לקמצא חברו. בטעות, קרא הלה לבר קמצא”.

אפשר לעצור כאן לרגע. נעשתה כאן טעות קטנה, טעות שמקורה בשם הדומה של השונא והאוהב. אפשר לחשוב הרבה דברים: אפשר שהמשרת חשב שבעל הבית מעוניין בפגישת פיוס. כנראה שגם בר קמצא הבין כך. הייתה כאן הזדמנות של פיוס בשל טעות קטנה של הבנה והגייה, וזאת מחשבה נוקבת יותר: בין האוהב לשונא אין הבדל כל כך גדול, ויתכן אף שהם אב ובן (“בר” קמצא). ישנה הדגשה של האלמנט הזה משום שר’ יוחנן מעוניין להדגיש את הקלות שבה בני אדם יכולים להעביר על מידותיהם, לסלוח, לטייח, להעלים עין, לקפוץ על ההזדמנות, להתמסר לאירוע שנקרה בדרכם. הזדמן לפניו שונאו בשל טעות קטנה, הייתה לו הזדמנות להתפשר, לוותר, לסלוח בקלות. אבל הוא בחר בעקשנות, בעמידה על העקרונות.

“מְצָאוֹ המארח את בר קמצא שהיה מיסב בסעודתו. אמר לו: אני הרי שונא אותך, מה אתה עושה כאן? קום, צא! אמר לו בר קמצא: אם כבר הגעתי [-הרי חשבתי שאתה רוצה להתפייס, איזה עלבון!-], הנח לי ואשלם לך את דמי מה שאוכַל ואשתה. אמר לו: לא! אמר לו בר קמצא: אשלם לך דמי חצי סעודתך [-רק אל תבזה אותי ברבים כך-], אמר לו: לא! אמר לו בר קמצא: אשלם לך את דמי כל הסעודה! אמר לו: לא! תפָסוֹ המארח בידו והוציאו משם בכוח”.

הנימה כאן ברורה. ה”לא” חסר הפשרות של המארח, “לא” שאיננו נזקק להסברים, למחוות, “לא” חד משמעי, קשוח, עומד על שלו, הוא זה שעושה כאן את הסיפור. בר קמצא מתפתל אנה ואנה, אינו יודע את נפשו, מתבזה בפני כולם, אבל הלה עומד על עקרונותיו, מסרב לוותר, מסרב לוותר על העיקרון, על העקשנות. מקשה ליבו. אפיזודה ראשונה של קשיות לב.

“אמר בר קמצא לעצמו: הואיל וישבו שם חכמים ולא מחו בו, זאת אומרת שנוח להם בכך. אלך, אם כן ואומַר את רעתם בפני המלך, אלשין עליהם”.

אפיזודה שנייה של קשיות לב. בר קמצא יכול היה ‘לשכוח’ את הסיפור הזה, לעזוב אותו, לוותר, יכול היה להתעלות מעל רגשותיו וכעסיו, אבל הוא בחר להתעקש גם כן, ללכת עד הסוף, להתנקם. וישנה גם אפיזודה שלישית של קשיות לב. חכמים נמצאים שם ולא מוחים. נשמעת כאן טרוניה כלפי חכמים: סיפורים כאלה מתקבלים על דעתם, נוחים עליהם. הם משלימים עם זה. לכל אחד העקרונות שלו, לכל אחד הזכויות והרצונות שלו. זה הוא עולם ציני שבו יש רק זכויות. זכותו להחליט את מי הוא מארח ואת מי לא.

“הלך בר קמצא לקיסר הרומאי ואמר לו: היהודים מרדו בך! אמר לו הקיסר: מי אמר? אמר לו: שגֵר להם קרבן בשמך להקריבו במקדש וראה אם הם מסכימים להקריבו! הלך ונתן בידו עגלה משולשת. בדרך, הטיל בר קמצא בעֶגלה מום בְּניב השפתיים, ויש אומרים בדוקין שבעין, -מקומות שלדידנו הדבר נחשב מום ולדידם אין זה מום-. הקרבן הגיע לירושלים. חשבו חכמים להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, אם כן, יאמרו אנשים שמותר להקריב קרבנות בעלי מום על גבי המזבח! אמרו חכמים, אם כן נהרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין עלינו, אמר להם רבי זכריה: אנשים יטעו לומר שמי שמטיל מום בקדשים נהרג!”.

אפיזודה רביעית של קשיות לב. עקשנות של בר קמצא. לא לחינם הגמרא מפרטת את שלבי העצירה של הסיפור. הקיסר ששואל שאלות חשדניות, התחכום של בר קמצא בהטלת מום, כל אלה לא גרמו לבר קמצא לעצור קמעא, לחשוב פעמיים. אבל ישנה האפיזודה החמישית של קשיות לב, זו של ר’ זכריה. חכמים מעוניינים לוותר, להקריב בכל זאת את הקרבן למען השלום, כדי להחזיר את המצב על כנו, לעצור את ההידרדרות, אבל ר’ זכריה לא מסכים כי יש כאן עיקרון: אנשים יטעו לומר שמותר להקריב בעלי מום על גבי המזבח. אפשר לשים לב לכך שהעיקרון הוא אפילו לא עצם הקרבת הקרבן, לזה היה אולי מסכים, כי יש כאן עניין גדול של שלום, אבל אנשים יטעו לחשוב שזה מותר. יש גבול. וזאת עקשנות במיטבה. העדפת העיקרון על פני השלום והפיוס. אפיזודה שישית של קשיות לב היא זו של חכמים. הם עוברים הלאה, הם מסכימים עמו. הם מצליחים להבין את שיח העקרונות הזה, הם לא מצליחים להתמודד עמו. ומיד אחר כך אפיזודה שביעית: אולי להרוג את בר קמצא? הרי יודעים שבר קמצא מסכן את חיי כולם. יש לשים לב לכך, באיזו מהירות הם עברו לפתרון של הרג בר קמצא, הרי הם יכלו בסך הכל להקריב את הקרבן ולא להרוג אף אחד, אבל לא! יאמרו שאפשר להקריב בעלי מומים! בשיח העקרונות מגיעים מהר מאוד לאופציות של הריגה. יש כאן עיקרון, הוא מסכן אותנו. אבל גם כנגד ‘הפתרון’ הזה יש עיקרון שאי אפשר לוותר עליו. ר’ זכריה טוען: יאמרו המטיל מום בקדשים ייהרג! אנשים יטעו בדבר הלכה! אי אפשר להורגו. אנו יודעים שחיי כולם תלויים בידיו של בר קמצא, אבל יש כאן עיקרון: אולי בני אדם יטעו לומר שצריך להרוג מישהו שהטיל מום בקרבן. באמצע הסיפור, ר’ יוחנן אינו מתאפק ומשרבב מיד, בזעם, את דבריו:

“אמר רבי יוחנן: סבלנותו של רבי זכריה בן אבקולס, (שסבל את בר קמצא בשל העיקרון ולא הרגו) החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו”.

יש לשים לב להערה של ר’ יוחנן, כי היא צינית מאוד. ר’ יוחנן אינו אומר ‘עקשנותו’ של ר’ זכריה, מה שיכול היה לתאר דברים כהווייתם, כפי שהוא אמר בתחילת הסוגיה. תחת זאת הוא בוחר לדבר על סבלנותו (“ענוותנותו” בלשון הגמרא). כי יש כאן משהו מקומם: לפתע נעשה ר’ זכריה סבלן. מה היא סבלנות? וויתור! אבל ר’ זכריה מוותר ‘למען’ העיקרון, הוא מוותר בשביל לא לוותר. ואולי ר’ יוחנן פחות ציני. אולי הוא מלמד זכות. אולי הוא אומר שרבי זכריה היה כל כך וותרן, כל כך עניו, עד שהוא לא הבין מה הבעיה כאן, הוא לא הבין מה יכול לקרות, הוא לא הבין שיש מקומות שבהם צריך לוותר לעיקרון ולא לוותר לבר קמצא. כך או כך יש כאן תיאור של הוויה אנושית עיקשת, כולם עומדים על שלהם, כולם בשלהם, כולם עם עקרונותיהם, ואף אחד לא חושב מעבר לכך.

“…בר קמצא שלח את הקרבן בחזרה לאספסיינוס קיסר וזה נזעם ושם את ירושלים במצור שלוש שנים”.

“…היו בירושלים החבר’ה הבריונים. אמרו להם חכמים: בואו ונשלים עם הרומאים, נתפייס עמם. אמרו להם הבריונים: לא כי, נצא ונלחם בהם!”.

ושוב, חכמים מדברים על שלום, על פחד, ברוח הפסוק “אשר אדם מפחד תמיד”, הם מעוניינים לוותר על העיקרון, על הצדק, ולחשוב יותר בשפה של שום, של פיוס, של וויתור, לחשוב על העתיד. אבל הבריונים לא מסכימים בשום פנים ואופן: נעמוד על שלנו! נלחם! זה הוא שיח המלחמה הכל כך פופולרי אצל אנשי ‘צדק’. אין כזה דבר אין פתרון, אין כזה דבר שלום, אין כזה דבר פיוס. מלחמה! צדק! –”ומקשה ליבו יפול ברעה”.

“אמרו להם חכמים: עזבו, לא נצליח לנצח אותם. קמו הבריונים ושרפו את כל אוצרות הקמח והשעורים שהיו בירושלים והמיטו על ירושלים רעב נורא”.

חכמים מנסים לדבר עמם בשפה פרגמטית יותר לאחר שלא הצליחו לדבר עמם בשפה של שלום ופיוס. אבל הם מתעקשים, עקרוניים, במקום לענות לחכמים ולהיענות להם, להידבר בצורה יפה, הם שורפים את אוצרות הקמח בירושלים, כך הם מכניסים את כולם לרעב ומכריחים את כולם להיכנע לתכתיביהם. הבריונים הללו, בלשון הגמרא הם אמנם בריונים אבל בלשון פופולרית יותר הם ‘גיבורים’. הם אלה שלא נכנעים, אלה שלא מתפתים לשפה הרכרוכית והילדותית של הפיוס והוויתור. הם עומדים על העקרונות! הם נלחמים! הם מכריחים את כולם להילחם!

אנו מכירים את המשך הסיפור. ר’ יוחנן ‘הבוגד’ עוזב את ירושלים בצורה ערמומית ומבקש ‘תנו לי יבנה וחכמיה’. הוא היה זהיר. הגמרא עצמה תוהה: ר’ יוחנן היה יכול לבקש יותר מכך, אבל הוא פחד שאם הוא יבקש יותר מידיי לא יתנו לו כלום. זה טראגי. ההחלטות הללו לא פשוטות. אבל אלה החלטות הנובעות באופן ישיר מהמציאות העצובה של עקשנים שרוצים רק לעמוד על העקרונות שלהם, שרוצים תמיד רק לנצח, להילחם, להיות ‘גיבורים’! ‘לא לפחד’! ור’ יוחנן לא מפחד לצטט ממשלי: “אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה”.

במסכת בבא מציעא ר’ יוחנן מסכם: “לא נחרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין”.

זה הסיפור: הדין מחד, העקשנות, הצדק, הזכויות, העיקרון, ולפנים משורת הדין מאידך, הוויתור, ההכנעה, ה’פחד’, הפרגמטיות, החכמה. זה ההבדל בין מנטליות של יראת שמים למנטליות של גאווה ושחצנות. חורבן. הרוגים. דם. דם. דם.

זה מה שאנו צריכים לספר לעצמנו בתשעה באב. יום של אבלות הוא יום שבו אנו מתבוססים בדם. אין תקווה. אין מנוס. זה הדם שהבאנו על עצמו בגאווה ובשחצנות שלנו, בשפת הצדק והזכויות, בשפה של אי הוויתור, בשפה של העיקרון. כאן אנחנו נמצאים. המציאות נחרבת. מציאות מפורקת. כל אחד חי לעצמו. כל אחד הוא אנטיפת, מציאות של ‘שנאת חינם’. לא מצליחים לתת מקום לזולת, לא מצליחים להיפתח, לא מצליחים לחשוב על מציאות שאינה מלחמה, מציאות שהיא שיקול דעת, זהירות, יראת שמים. אנו חיים במציאות מפורקת, חרבה, מציאות שבה כל אבן מאבני הבית עומדת לעצמה, אין בניין, כל אחד והצדק שלו, כל אחד והסטריליות שלו, כל אחד והזכות שלו. כל אחד ועצמו. רק גאווה, רק עוצמה, רק מלחמה, רק עקרונות, רק דין, רק ‘להיות צודק’, ‘להיות גיבורים’, ‘גיבורי מלחמה’. אין יראת שמים, אין מידות טובות, אין ענווה, אין זהירות. חורבן.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

לא יודע כמה מכם עוקבים ומצויים בפרטים שכאלו, אבל דברים מאוד דרמטיים מתחוללים בזירת מלחמות… המשך לקרוא אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים