יוסי ויצמן || אמור לי מה אתה לובש ואומר לך מי אתה

 

MEN

זה כבר לא סוד אופנת הגברים החרדים היא שם דבר בתעשיית האופנה בעולם. בישראל היא עובדה מוגמרת זו אופנה חיה נושמת פורחת ובועטת. אם לפני כעשור או שניים היה אפשר לספור את חנויות הבגדים לגברים בבני ברק בירושלים או בכל ריכוז של אוכלוסייה חרדית ודתית על כף יד אחת, הרי שהיום נשתנו היוצרות ואצבעות הידיים והרגלים לא יספיקו בכדי לספור את חנויות הבגדים בכל אחת מהערים החרדיות

החיבור של לאופנה הוא מאוד טבעי גדלתי במשפחה שחיה ונושמת אופנה שבע דורות ברציפות, ההסתורי והחיבור שלנו לאופנה מתחיל אי שם בערבות רוסיה המסע המשפחתי שליממשיך משם אל צרפת ואיטליה בירות האופנה העולמיות, לפעמיים אני נזכר בערגה כיצד גברים ובחורי ישיבה היו קונים בשתיים וחצי דקות חליפה ואת המבחר הדל של מודלים שהיו אז? והס מלהזכיר את הגזרות….

אבל, היום המודל הגברי החליף צורה, שינה פאזה, ישנם מודלים רבים, רבוי גזרות שונות ומשונות, מבחר מאוד מגוון, ו … סרגל הצבעים השתנה לחלוטין.

מעטים הם הגברים המזדמנים (לקוח מזדמן) שיקנו חליפה בחנות הראשונה שיראו, גם אם הם צריכים מאוד והם די “לחוצים בזמן”, ההחלטה תיפול רק לאחר שהם עשו חריש עמוק וסבב אין סופי בכל חנויות הבגדים שהם שמעו ומכירים,

לעומת זאת הלקוח הקבוע הוא לקוח שכבר קנה בחנות והמכיר את החנות, המודע למודלים, לגזרות החדשות, לאופנה החדשנית, וכאשר הוא רוצה להתחדש בבגד חדש הוא כבר יודע לאיזו חנות להגיע, והוא יודע ושקט שבחנות הוא יקבל את היחס הטוב ביותר באיכות באופנה ובמחיר התואמת את שביעות רצונו.

אם אינני טועה את הבגדים שלבשו לפני כעשרים שנה היום מתביישים ללבוש אותם בפורים או בתשעה באב. ותקנו אותי אם אני טועה… 

השינוי לא רק בבגדים

השינוי לא מתחיל ומסתיים רק בבגדים, השינוי הוא עמוק הרבה יותר, אם בעבר הבשמים ששלטו במדפי רשתות הפארם ובתמרוקיות היו בשמים לנשים הרי כיום הגבר ממש לא מקופח! טורי בקבוקים בקבוקונים ואריזות בשמים לגברים באורך של עשרות מטרים בשלל צבעים ובריחות משכרים, והמבחר הוא ענק ומגוון.

הדגש על היופי לא פוסח גם על צורת התספורת, אם בעבר תספורת הייתה לוקחת דקות ספרות הרי שכיום לך תמצא ספר שיסכים לקבל אותך בלי שקבעת תור מראש, וגם אז תצטרך לפנות זמן רב ולחכות עם או בלי הרבה סבלנות לרגע שתעלה על “הכיסא המלכותי”.

אם נהיה גלויים עם עצמנו העיסוק ביופי שואב זמן רב מחיינו. שלא לדבר על ההשקעה הכספית, האדרנלין, הריצות, המחשבה איך אנחנו נראים ובעיקר איך אחרים רואים אותנו?

שאלות רבות והתלבטויות רבות קשורות בכל נושא היופי והאופנה, הן בצורה ישירה גם אם בעקיפין, זה מתחיל משאלות הקשורות לעיצוב הבית, דרך השקעה בביגוד ומראה חיצוני אישי ועד לשיקולים לבחירת אשה לבניית בית.

האם הגבר התחיל להתייחס קצת לעצמו?

האומנם צורת ההתייחסות של הגברים השתנתה עד כדי כך למראה החיצוני בבגדים ביופי באסתטיות ?

היש אמת במיתוס ש”כיום המיתוס שגבר חי ונושם אופנה יופי וחדשנות”?

אנו מתעסקים ביופי והרבה, מעריכים יופי והרבה. ומן הצד השני, במקום כלשהו באחת מהמגירות האפילות  של התת מודע מהדהד בצורה סטראופונית כל הזמן משהו שמתריס כנגד – נהאמנם “שקר החן והבל היופי”.

מה יחסה של התורה ושל חז”ל למושג זה. האם כל עיסוקנו בו הוא הבל הבלים? האם יופי הוא מושג חיצוני וזר לנו, מושג שאימצנו במקרה הטוב מההלניזם? האם יש לו בכלל איזה מקום כלשהוא של כבוד במקורותינו?

יחסה של היהדות לכל נושא יופי הוא נושא ארוך מפותל ורחב. בוודאי שלא רק שאין היהדות מתנגדת ליופי, אלא היא מעודדת ומפארת אותו (כמובן שזה יהיה למטרות ראויות) והרי בית המקדש היה מקום יפה ביותר, וכן מצוינים בתורה תיאורים רבים של אנשים יפים. התורה מתנגדת לשימוש ביופי שלא לשם מטרות ראויות, או במילים אחרות חוסר צניעות ופריצות.

אם תרצו בשלב אתם יכולים לעבור לפיסקה הבא

MABROS MEN

להלן אביא איזה קמצוץ קטנטן בנושא, אתם לא חייבים לקרוא או להתעמק בכל הפולמוס הסבוך, אולי תרצו לקצר וזה בסדר … הרי שאת המסקנה על יחסה של התורה והיהדות לנושא היופי כבר קראתם בפסקה הקודמת.

הפולמוס ההלכתי

שלמה המלך החכם מכל אדם כתב: “שכל טוב יתן חן”  (משלי י”ג ט”i)

התורה משבחת יופי! לכך אי אפשר להתכחש. דוגמאות רבות לכך – התורה עצמה משבחת את יופיין של רחל ושל רבקה. הגמרא גם היא לא ממעטת בשבחים למי שראוי לכך

הגמרא במסכת ב”מ דף פ”ד כותבת:

“אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים. האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא, ההוא זהרורי – מעין שופריה דרבי יוחנן. איני? והאמר מר: שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה! – שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה”.

ובתרגום חופשי: אמר רבי יוחנן: אני נשתיירתי מיפי ירושלים. מי שרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף שעלתה מן האש, ימלא אותה בגרעיני רימון אדומים, ויעטר אותו בורד אדום, וישים אותו בין השמש לצל. האור שיוצא ממנו – הוא מעין יופיו של רבי יוחנן.  האמנם כן? והלא אמר מר: יופיו של רב כהנא מעין יופיו של רבי אבהו. יופיו של רבי אבהו מעין יופיו של יעקב אבינו, יופיו של יעקב אבינו מעין יופיו של אדם הראשון. והרי רבי יוחנן לא מוזכר בשרשרת זו! אלא, שונה רבי יוחנן שלא היה לו זקן.

מה פשר העיסוק האובססיבי הזה של הגמרא ביופיו של רבי יוחנן? ומהו הטעם בהבאת תיאור מפורט כל כך על יופיו של רבי יוחנן?

ובהשוואה שבאה אחר כך בין יופיים של רבותינו ואבותינו? האם גם בימי חז”ל הייתה תחרות יופי? או אולי האומנם הגמרא היא המקום והבימה הראויה לתחרות יופי?

אימותינו היו ידועות ביופיין. וכך כותבת התורה (בראשית כד, טז ) על רבקה:  “והנערה טובת מראה מאוד… ותרד העינה ותמלא כדה ותעל”

האם יתכן שהתורה תשבח את רבקה, טובת המעשים, טובת הלב ובעלת החסד על יופיה החיצוני דווקא? שאלה זו הטרידה מפרשים שונים.

כך כותב הרש”ר הירש (בראשית כד, טז): “טובת מראה ויפת מראה אפשר שאינם היינו הך. טובת מראה מורה על היופי הרוחני והמוסרי המשתקף בקלסר פנים, הוא החן המראה על האופי. כנגדו, יפת מראה, מציין את היופי החיצוני”.

כלומר, אין התורה משבחת את יופייה החיצוני בלבד, אלא את החן שלה את היופי הרוחני והמסרי המשתקף בקלסר פנים, ואין סתירה בין יופי ליופי, אלא אדרבה שניהם מבורכים מאוד. וכך במשלי (י”ג, ט”ו) : “שכל טוב יתן חן” ומפרש במקום האבן עזרא “ שכל – שישכיל לעשות טוב השכל יתן חנו בעיני השם ורואיו”.

שואלת הגמרא (כתובות טז, ובהרחבה בכלה רבתי י,א): “כיצד מרקדין לפני הכלה?” כלומר – מה אומרים לכלה בשעה שמרקדין לפניה? נחלקו בדבר ב”ש וב”ה – בעוד שב”ש שומרים על האמת המוחלטת וטוענים שיש לומר: “כלה כמות שהיא”, ב”ה אומרים: “כלה נאה וחסודה”. על כך הקשו בית שמאי: והרי כתוב מדבר שקר תרחק! וענו בית הלל: מקח רע ישבחנו בעיניו – כלומר, אדם שכבר קנה קנין, כנראה שאהב אותו, ועל כן יש לשבח אותו בפניו, ועוד, הרי כבר לא יחזירו.

הגמרא והמפרשים מתקשים באמירה זו של בית הלל, מכיון שאיך שלא נסתכל על זה, יש כאן שקר.

הריטב”א במקום מסתמך על הכלל: “משנין מפני השלום” ואומר שבמקום שיש בו משום הבאת שלום בין הבריות, אין חוששין לשקר.

הגמרא בהמשך הסוגיא במסכת כלה מעלה אופציה אחרת לפרש את המילים נאה וחסודה – נאה במעשיה. כן כותב הפרישה על השו”ע וכך מובא בערוך השולחן (אבן העזר סה,א):

“מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה, שחוט של חסד משוך עליה, ואע”פ שאינה נאה אין זה כשקר דיש לומר שהיא נאה במעשים”.

רש”י במקום (כתובות טז) נשאר עם החן, חסודה – חוט של חסד משוך עליה.

אם את הפסוקים הקודמים היה ניתן איכשהו לפרש לשני הכיוונים – הן יופי חיצוני והן חן, תחרות היופי של אחשורוש הינה בוודאי תחרות של יופי חיצוני שמנותק מיופי פנימי.

אם כן, המסקנה מכל העניין ברורה – התורה משבחת את יופייה החיצוני של רבקה. האמת היא, שלא היינו צריכים ללכת רחוק כל כך. בעוד שעל רבקה נאמר “טובת מראה”, על רחל נכתב (בראשית כט, יז): “ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה”

רש”י, הרשב”ם ועוד מפרשים עושים כאן הבחנה אחרת מזו של הרש”ר הירש וכותבים:

תואר – הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד, קונפ”ס בלע”ז [מחוגה]:

מראה – הוא זיו קלסתר:

כלומר, גם “יפת תואר” וגם “יפת מראה” מדברים על יופי חיצוני, אלא שזה מדבר על צורה וזה על צבע.

אם כן, נראה שאי אפשר להתחמק מכך שהתורה משבחת יופי חיצוני. מדוע? איזה ערך יש בדבר שנראה לנו במבט ראשון כהתגלמותו של עולם החומר?

המקור אולי החזק ביותר לכך שיש ביופי שבעולם ערך, הוא העובדה הפשוטה שאנו מברכים עליו. הגמרא במסכת עבודה זרה(דף כ) דנה באיסור “לא תחנם”: לא תחנם – לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו.

מיתיבי: מעשה ברשב”ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: מה רבו מעשיך ה’! ואף ר”ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה – דהאי שופרא בלי עפרא! ורב? (כיצד יסביר את מעשיהם?) אודויי הוא דקא מודה,

דאמר מר: הרואה בריות נאות, אומר: ברוך שככה ברא בעולמו.

בכייתו של רבי עקיבא והתפעלותו של רשב”ג מיופייה של עובדת הגילולים עומדים לכאורה בסתירה עם איסור “לא תחנם” – לא תתן להם חן, ועם אמירתו של רב שאסור לשבח עובדת כוכבים. אבל, מסבירה הגמרא – אין כאן סתירה, מכיון שהם לא שיבחו את עובדת הגילולים, אלא את היופי עצמו. כהוכחה לכך הגמרא מביאה את המימרה במסכת ברכותבדף נ”ח (בשינוי קל) שאומרת:

תנו רבנן: הרואה פיל קוף וקפוף (נשר) אומר ברוך משנה את הבריות. ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו.

אם כן, מה יכולה להיות הוכחה טובה יותר לשבח היופי מאשר הציווי לברך עליו, בין אם הוא של אדם, חיה או צמח?

אמנם היום לא נהגו בברכה זו, אך מסבירים החיי אדם והמשנה ברורה (סעיף קטן לב) שהסיבה לכך היא שאין מי שיוכל לדקדק בגדרים של ברכה זו, מתי צריך לברך ומתי לא, כיון שאנו רגילים ביופי היום ואין שינויים בולטים. אף על פי כן כותבים כמה פוסקים כי יש לברך ברכה זו.

ומעמקי בית המדרש בחזרה לעולם האופנה

הלבוש הוא שפה

הבגד עושה את האדם, או האדם עושה את הבגד? התשובה הנכונה היא כמובן גם וגם. מנהגו של עולם מלמד שהלבוש ממקם, ממצב, ומתייג את האדם. הדברים אמורים הן ביחס למה שהלבוש עושה לאדם בעיני הסובבים אותו, והן ביחס למה שהלבוש עושה לאדם בעיני עצמו. האמת צריכה היא להיאמר, כי במרבית המקרים יש קשר בין השניים.

הלבוש הוא שדר, הלבוש הוא שפה, אמצעי בלתי – מילולי של תקשורת,

באמצעות סמלים הוא מספק לנו מידע רב אודות האדם, בבחינת, אמור לי מה אתה לובש ואומר לך מי אתה. לדוגמא כפכפים באמצע היום, במקום ציבורי, אומרים: “אני בחופש, עזוב אותי”. לבוש מכופתר ובצבעים מותאמים, אומר: “יש לי אירוע היום”. חולצת טי כלבוש יומיומי, אומרת: “עדיין לא סיימתי את התיכונית”.

שפת הלבוש נעשתה כל כך מתוחכמת עד שגם למי שרוצה לומר שהוא אינו מתחשב במסר של הלבוש, יש סוג לבוש מוגדר שהוא וכל דומיו נוהגים ללבוש.

הבחירה בלבוש מסוים מייצרת אמירה, שיש עמה מסר.

הבגדים והאביזרים משדרים לנו ולסובבים אותנו מידע על המעמד החברתי, האישי, המקצועי והכלכלי, הם מבטאים אמונות, ערכים ותפיסות חברתיות ואישיות. הם משקפים את סגנון האישיות המוחצן או המופנם שלנו, את מצב – הרוח שלנו, את יחסנו כלפי עצמנו, וכמובן – מבטאים את עוצמת הרגשות והאני שלנו.

ניתן לומר שבגדים הם הרבה מעבר לבדים מחוברים בצורת חולצה או מכנס. או עם קצת יותר בד וחוטים ובתוספת כמה כפתורים – חליפה.

מעבר לביטוי האישי – הלבוש משפיע גם על יחס הזולת אחרים ואחרות כלפינו. השאלה היא האם עצרנו לרגע לחשוב מה אנו לובשים? ובעיקר מדוע? האומנם אנו מודעים באמת למסר שאנו  מייצרים באמצעות הלבוש, ואם כן, האם המסר תואם את מטרותינו?.

אכן, הלבוש הוא שפה. וכיון שכך, עלינו לדעת מה אנו משדרים באמצעות השפה הזו. מן הראוי שלא נמקם, נמצב, ונתייג את עצמנו במקום שלא היינו רוצים להיות מזוהים איתו כלל ועיקר.

אז מה אתם אומרים על הגבר האופנתי החדש?

האם לדעתכם הגבר האופנתי מודע לעוצמתו

בהחלט כן, הגבר המודרני מודע לעוצמת הלבוש, ומודע ליכולות שלו ליצור חיבור נכון לעצמו, בין הלבוש למסרים שהתת מודע קולט ומשדר שהוא מעוניין להעביר בכול במה של החיים.

בטור הבא אפרט על המורה נבוכים של חליפות גברים, מה המחשבה שמסתתרת מאחורי כל פרט, על מה כיצד לשים את הדגש. מה שווה השקעה ועל מה אפשר לדלג או “להעביר”.

אשמח לתגובותיכם אתם מוזמנים לקפוץ לביקור לעמוד הפייסבוק של הסטייליסט ואיש האופנה יוסף ויצמן “האורים ותומים” של עיצוב בגדי גברים חרדים.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

ש. בן שלום || חזר בשלום מאומן ועושה ‘חשבון נפש’

אז נסעתי לאומן. אני, ליטאי בן ליטאים, באומן. והרי הרשמים שלי. 1. הרבה אומנ’ים יש,… המשך לקרוא ש. בן שלום || חזר בשלום מאומן ועושה ‘חשבון נפש’

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים