חוק איסור לשון הרע

לשון הרע לא מדבר אליעוסק בהגנת כבודו של אדם ושמו הטוב באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים הן לפי החוק עצמו והן לפי פקודת הנזיקין, ובהתקיים העבירה הפלילית יוטל עונש של עד שנת מאסר. דינים אלה עורכים איזון בין חופש הביטוי והעיתונות מחד, לבין הזכות לכבוד ולשם טוב מאידך.

חוק יסוד “לשון הרע” מוגדר בסעיף 1 לחוק כ:

“דבר שפרסומו עלול –

1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

3. לפגוע באדם במשרתו… בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

4 לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית”.

ומאידך:

הזכות לחופש הביטוי זכתה בפסיקת בית המשפט העליון להכרה ולמעמד של “זכות עילאית”. הכרה זו מצאה ביטויה לראשונה בפסק דינו של השופט אגרנט בפסק הדין בעניין “קול העם”, בציינו כי חופש הביטוי הנו “ציפור נפשה של הדמוקרטיה”. זאת מתוך תפיסה, שהגשמת חופש הביטוי חיונית להוצאת האמת לאור, לקיומו של שוק דעות חופשי, לשמירה על המשטר הדמוקרטי ולהגשמתו העצמית של הטוען לחופש הביטוי. יפים לעניין זה דבריו של השופט לנדוי, באומרו: “שלטון הנוטל לעצמו רשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שייקבע מה טוב לאזרח לחשוב”.‏

הזכות לשם טוב: אל מול זכות העל לחופש הביטוי ניצבת בכל חברה דמוקרטית ונאורה זכותו של אדם לשמו הטוב כזכות מהמעלה הראשונה. זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב בעיני הבריות מושתתת על ההכרה כי תפיסת דמותו של אדם בעיני הבריות היא תנאי מפתח להתפתחותו הטבעית והחיונית בתוך קהילתו. היטיב לתאר זאת השופט ברק בפרשת אבנרי, בציינו: “כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר”.

מלאכת האיזון בראי הפסיקה
ההכרעה השיפוטית בין הערכים המתנגשים נעשית על רקע נתוני הבעיה הקונקרטית העומדת בפני בית המשפט. אולם, השופט ברק הביע את עמדתו כי האיזון ברמה הקונקרטית הוא הכרחי, אך אינו מספיק.‏[65] לשיטתו, נוסחת האיזון שיגבש בית-המשפט צריכה להיות “עיקרון רציונלי”, אשר יחול לא רק לגבי המקרה הקונקרטי העומד להכרעה אלא גם במקרים דומים אחרים. מעיון בפסיקה, ניתן לעקוב אחר תזוזת נקודת האיזון העקרונית בין הזכויות במרוצת השנים.

עד סוף שנות ה-70, רווחה ההלכה לפיה מדובר בשתי זכויות בנות מעמד שווה, ללא העדפה של מי מהן על רעותה. פסק הדין בעניין חברת חשמל נגד עיתון הארץ הוא פסק הדין המנחה בתקופה זו, בו נדון האיזון העקרוני בין הזכויות. הפרשה עסקה בפרסומים שייחסו שחיתות לחברת חשמל והעומד בראשה, בשל רכישת מכונית מפוארת למנכ”ל היוצא. בדיון הנוסף החותם את הפרשה, הביע השופט שמגר בדעת מיעוט את עמדתו לפיה יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור וכל עוד שיש בפרסום עניין ציבורי. בכך אימץ את הלך הרוח העולה מעמדת הרוב בפסק הדין האמריקאי New York Times v. Sullivan, בו נקבע כי כאשר מדובר בלשון הרע על איש ציבור בעניין ציבורי, על התובע להוכיח זדון של ממש בפרסום (actual malice) על מנת שיהווה לשון הרע.

מול דעתו החולקת של השופט שמגר, נפסק על ידי ארבעת שופטי הרוב, כי “אין כל מקום לתת מעמד בכורה לעיקרון חופש הביטוי על העיקרון האחר של זכות האדם לשם טוב”.‏ השופט לנדוי אף הרחיק והוסיף כי במידה שהיה נדרש לדרג, הזכות לשם טוב הייתה מקבלת מעמד עדיף. אולם יש לשים לב כי אמירה זו של השופט לנדוי לא השתרשה כהלכה, ושנים ספורות לאחר פסק דין זה, הביעה השופטת נתניהו את דעתה בפרשת בן ציון כי “זכותו של הפרט לשמו הטוב, ככל שהיא בעלת ערך ומשקל שקשה להגזים בחשיבותם, אינה הערך היחידי שיש להתחשב בו, אף לא הערך המכריע. כנגדה עומדים ערכים, שגם הם בעלי משקל וחשיבות נכבדים, של זכות הציבור לדעת ושל חופש הביטוי”.

מסוף שנות ה-80 חלה תזוזה של נקודת האיזון והוענקה הגנה רחבה יותר לחופש הביטוי.פסק הדין המנחה המציין את שינוי המגמה בבית המשפט העליון, הוא פרשת אבנרי נ’ שפירא. הפרשה עסקה בבקשתו של ח”כ אברהם יוסף שפירא למנוע את פרסום ספרו של העיתונאי אריה אבנרי, “הגביר”, בטענה כי פרסום הספר מהוה לשון הרע נגדו. בפסק הדין קובע השופט ברק בדעת הרוב כי אף אחת מהזכויות אינה עליונה על רעותה. אולם, באיזון האופקי, הנעשה בין שתי זכויות שוות מעמד המתנגשות ביניהן, “יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי, שהוא תנאי ויסוד לזכויות אדם אחרות, לרבות השם הטוב, ולמשטר הדמוקרטי כולו”. השופט ברק המשיך והוסיף כי “במקרה של ספק עדיף ‘לטעות’ לטובת חופש הביטוי”.‏

האיזון לאחר חוקי היסוד: חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, עיגנה לראשונה את מעמדן של זכויות היסוד של האדם בישראל בדבר חקיקה פורמלי, אך הזכות לשם הטוב וחופש הביטוי לא עוגנו במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף על פי כן, הדעה הרווחת בפסיקה ובקרב רוב המלומדים מכירה בשתי הזכויות הללו כזכויות בעלות מעמד חוקתי, הנגזרות מתוך זכותו של האדם לחירות ולכבוד המעוגנת בחוק היסוד. לאור מעמדן החדש של הזכויות, עולה השאלה האם חל שינוי בנקודת האיזון העקרונית ביניהן.

פסקי הדין המרכזיים שדנו בנקודת האיזון בין הזכויות לאחר חקיקת חוקי היסוד קובעים נוסחת איזון, לפיה יש ליתן “משקל מיוחד ונכבד, אם כי לא מכריע לחופש הביטוי”.‏ אולם, קשה ללמוד מפסקי-דין אלו מהי ההלכה הכללית לגבי נקודת האיזון העקרונית, שכן הסוגיות שנדונו בהם נגעו לעניין ציבורי ולדמויות ציבוריות – סוגיות המקימות שיקולים נוספים המטים את כפות המאזניים לכיוון ההגנה על חופש הביטוי.

לשאלה מהי נקודת האיזון העקרונית לאחר חקיקת חוקי היסוד טרם ניתנה תשובה ברורה בבית המשפט. הספרות האקדמית מעלה מספר דרכים אפשריות בהן יכול בית המשפט לצעוד:

תשובה אפשרית אחת, היא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העניק לשתי הזכויות מעמד שווה, ולפיכך יש לחזור להלכת הרוב בד”נ חברת חשמל נגד הארץ;
תשובה אפשרית שנייה, היא שחוק היסוד רק עיגן את ההכרה הפסיקתית, שהייתה קיימת משכבר, בשתי הזכויות כזכויות יסוד. מכיוון שכך, לא תהיה השפעה על נקודת האיזון, שתישאר על מכונה, כפי שנקבעה בפרשת אבנרי נגד שפירא;
תשובה אפשרית שלישית, היא שבית המשפט יגבש נוסחת איזון חדשה, השונה משתי הנוסחאות הקודמות לה בפסקי הדין חברת שמל נגד הארץ ואבנרי נגד שפירא;
האפשרות הרביעית, היא שלאחר בחינה מחודשת יקבע בית המשפט העליון כי האיזון שנקבע בפסק-הדין בעניין אבנרי נגד שפירא הולם את תכליתו של חוק היסוד, כך שנוסחת איזון זו תישאר על מכונה, תוך שהיא מקבלת משנה תוקף למעמדה.‏

מעמדם המיוחד של אנשי ציבור בדיני לשון הרע
סוגיה מיוחדת בדיני לשון הרע היא מעמדם של אנשי ציבור, כפי שעולה מסעיף 15 לחוק. סעיף זה קובע כי תהיה זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום יהיה בתום לב ויכלול הבעת דעה על התנהגות נושא משרה ציבורית במסגרת מילוי תפקידו. בכך קבע המחוקק נקודת איזון ייחודית בעניינם של אנשי ציבור והפרידם מאנשים פרטיים, כאשר הוא מעניק העדפה ברורה לחופש הביטוי העוסק בהם. יצוין כי למרות העדפה זו, נטו בתי המשפט עד שנות ה-70 להעניק משקל רב יותר להגנת שמם הטוב של אנשי הציבור.

פסקי הדין משנים אלו ביססו את עמדתם בדבר העדפת ההגנה על שמם הטוב של אנשי ציבור על שני צידוקים עקרוניים. הצידוק הראשון קבע כי פגיעה בשמו הטוב של איש ציבור מסבה לו נזק גדול יותר, שכן הוא מוכר ברבים ומשום ששמו הטוב הוא נכסו היקר ביותר;‏ הצידוק השני התבסס על האינטרס הציבורי בדבר החשש מפני הרתעתם של אנשים איכותיים מלקבל על עצמם תפקידים ציבוריים, נוכח צמצום ההגנה על שמם.‏

במרוצת השנים חלה נסיגה של בית המשפט העליון מהלכה זו, וכפות המאזניים נטו לטובת חופש הביטוי כאשר דובר בפרסומים הנוגעים באישי ציבור.‏ נקודת המפנה המייצגת את שינוי המגמה באופן הבולט ביותר הנה פרשת אבנרי נ’ שפירא. בפסק הדין קובע השופט ברק בדעת הרוב כי “יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולאנשים הנושאים במשרות ציבוריות”.

הרציונלים בבסיס העדפת חופש הביטוי
עמדתו זו של השופט ברק, שאומצה לאחר מכן גם בערכאות הנמוכות, נסמכת על שלושה שיקולים עיקריים שעניינם במדיניות שיפוטית.

השיקול הראשון דן בחשיבות הביקורת החברתית בעניינם של אנשי ציבור לטובת קיום משטר דמוקרטי תקין. השופט שמגר ציין בעניין זה כי “מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת בקורת מדינית, חברתית ואחרת על פעלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין”.‏ עמדה זו של השופט שמגר נסמכת על הרעיון כי פרסומים חיוניים על אנשי ציבור משמשים אמצעי נגד, המונע מאנשי ציבור לטשטש או להשתיק פרשיות הנוגעות לתפקודם.

השיקול השני עוסק ביכולתו העדיפה של איש הציבור להגן על שמו הטוב באמצעות כלי התקשורת. בפרשת אבנרי נ’ שפירא הסביר השופט ברק כי “לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה… יותר מאשר לאיש ‘הפרטי’… להגן כראוי על שמו הטוב”. מדברים אלה ניתן ללמוד כי לדעת ברק הסעד הראוי לאיש ציבור שהושמץ צריך להיות פרסום נגדי שיחשוף את שקריות הפרסום אודותיו.

השיקול השלישי גורס כי אנשי ציבור נוטלים על עצמם מעצם תפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלויות לשמם הטוב.‏ פרופ’ רות גביזון מסבירה במאמרה “איסור פרסום הפוגע בפרטיות – הזכות לפרטיות וזכות הצבור לדעת” כי נטילת הסיכון על ידי אנשי הציבור מהווה מעין הסכמה מכללא מצידם לאפשרות שיפלו טעויות בנוגע לפרסומים אודותיהם וכי ייחשפו ענייניהם הפרטיים. בהמשך דבריה מסייגת פרופ’ גביזון את דבריה, וקובעת כי יש לבדוק כל מקרה לגופו של עניין, תוך הבחנה בין אנשי ציבור והפרסומים אודותיהם.‏

בפסק דין Sullivan נקבע כי יש להעדיף את חופש הביטוי בכל הקשור לפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור, למעט אם פורסמו בכוונה לפגוע (actual malice).‏[86] תחילתה של פרשת Sullivan בכתבת תמיכה שפרסם עיתון הניו-יורק טיימס במרטין לותר קינג, במסגרתו הוצגה טענה כי המשטרה במונטגומרי מבצעת מעצרי שווא של אפרו-אמריקאים. Sullivan, כמי שהיה אחראי על המשטרה במונטגומרי, הגיש תביעת לשון הרע באלבמה, שהייתה מאופיינת בגזענות חריפה. בית המשפט פסק לטובתו של Sullivan וחייב את הטיימס בפיצוי של חצי מיליון דולר. הערעור על פסק הדין הגיע עד בית המשפט העליון הפדרלי, אשר קבע כי פרסומים אודות אנשי ציבור בעניין ציבורי יזכו להגנה אלא אם פורסמו בכוונת זדון לפגוע.

דיון מעמיק בהלכה זו בפסיקת בית המשפט העליון נעשה לראשונה בפרשת חברת חשמל נ’ עיתון הארץ. דעת הרוב, מפי השופט לנדוי, דחתה את אימוץ הלכת Sullivan ובחרה שלא להעדיף את חופש הביטוי באופן כה נחרץ על פני הזכות לשמם הטוב של אנשי ציבור. לעומת זאת, סבר השופט שמגר בדעת מיעוט כי הזכות לחופש ביטוי היא זכות בעלת מעמד עליון ולאור עמדה נורמטיבית זו ביקש להחיל את הלכת Sullivan במשפט הישראלי. מאז אותו ויכוח נוקב, צעדה הפסיקה בישראל לעבר העדפת חופש הביטוי בפרסומים אודות אנשי ציבור בעניינים ציבוריים. עם זאת, הפסיקה טרם ביצעה את הקפיצה המחשבתית האחרונה הדרושה על מנת לאמץ את הלכת Sullivan במשפט הישראלי.

המתנגדים לאימוץ ההלכה סבורים כי מתן הגנה כה רחבה לאמצעי התקשורת עלול להתיר את הרסן ולהביא לעידן של אלימות מילולית, שתפגע פגיעה קשה בהתנהלותם של אנשי ציבור ושל הממשל בכללותו.

המבחן להגדרתו של איש ציבור
סעיף 15(4) לחוק קובע כי תינתן הגנה לפרסום בתום לב של “הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות”. החוק אינו מגדיר מפורשות מי הוא “איש ציבור” והשאלה נותרה להכרעת בית המשפט.

ההלכה הרווחת בבית המשפט העליון קובעת מבחן רחב להגדרתו של איש ציבור. השופטת ביניש מציינת כי “אדם ייחשב ‘דמות ציבורית’ ככל שנגיעתו לענייני ציבור והשפעתו עליהם הן רבות יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התקשורת רבות יותר”. יש לשים לב, שהגדרתה זו של השופטת ביניש עושה שימוש במונח “דמות ציבורית” ולא במונח “איש ציבור”. שימוש זה מרחיב למעשה את תחולת ההגנה האמורה בסעיף 15(4). דוגמה לכך ניתן למצוא גם בפרשת הרציקוביץ, שם נקבע כי לוני הרציקוביץ עונה על ההגדרה של דמות ציבורית משום שהוא בעלים של קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב (כדורגל) המהווה עניין ציבורי ונוכח גישתו לאמצעי התקשורת במסגרת תפקידו.

בקרב אנשי אקדמיה מקובלים שני מבחנים נוספים להגדרת איש ציבור, הדומים במהותם למבחן שאימצה הפסיקה. לפי המלומד Prosser, המצוטט במאמרו של חיים פאל “זכות הציבור לא לדעת”, איש ציבור מוגדר כ”אדם אשר פרסומו, מקצועו, או דרך חייו, מספקים לציבור עניין לגיטימי במעשיו, וכל אדם שהגיע לעמדה הממקדת אליו את תשומת-לב הציבור”.‏ גם ד”ר זאב סגל קובע כי “בגדר דמות ציבורית ייחשב מי שנמצא, מכוח הכרעתו שלו, בעמדה חברתית כזו אשר יש בה כדי למקד בו התעניינות ציבורית טבעית שיסודה בהשפעתה של אותה דמות על עניינה של החברה”.

איש ציבור ועניין ציבורי
ההגנה על שמו הטוב של איש הציבור מושפעת גם מההגנה המצויה בסעיף 14 לחוק, לפיה פרסום לשון הרע יותר במידה שתוכן הפרסום הוא אמת ובעל עניין ציבורי. השפעה זו נובעת מהקשר האפשרי בין מצבים המעוררים “עניין ציבורי” לבין פועלם של אנשי ציבור. בפרשת רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה קבע בית המשפט העליון כי “העניין הציבורי שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית”.‏

הלכה זו בעייתית בשני מובנים: ראשית, מפני שהיא מטשטשת את ההבחנה בין הגדרת “איש ציבור” כנדרש בסעיף 15(4) לבין הגדרת “עניין ציבורי” כנדרש בסעיף 14 לחוק; שנית, מפני שהיא עלולה להתיר פרסומים הנוגעים לצנעת הפרט של אישי ציבור ושאין בידיעתם על ידי הרבים כדי להביא תועלת של ממש לציבור.

נוכח הקושי האמור, קבעה הפסיקה כי רכילות גרידא ופרסומים על משפחותיהם של אישי ציבור, שאין בהם כדי להביא לתועלת ציבורית, אינם מהווים עניין ציבורי.‏ הנימוק לכך נובע מהעובדה שפרסומים שכאלה לא מקדמים קיומו של ממשל דמוקרטי תקין ואין בהם כדי להעשיר את שוק הדעות החופשי במובנו המהותי. בהמשך למגמה זו, המבקשת לנסות ולהבחין בין איש ציבור לעניין ציבורי, אימצה הפסיקה את מבחן התועלת, לפיו עניין ציבורי “ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו”.

מעמד אנשי ציבור בעקבות חוקי היסוד
עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניתן היה לצפות כי נוסחת האיזון בדבר מעמד אנשי ציבור תשתנה עקב שינוי מעמדן של הזכויות. אולם, בשורה של פסקי דין בחר בית המשפט העליון להעניק משנה תוקף להלכת אבנרי, בהעדיפו את ההגנה על חופש הביטוי בפרסומים הנוגעים לאישי ציבור. כך אירע בפרשות חסון, בנזימן והרציקוביץ.‏

תחילתה של פרשת חסון הנה בתביעה שהגיש איש העסקים דוד אפל כנגד כתבת טלוויזיה שפרסמה איילה חסון במהדורת החדשות של הערוץ הראשון. בכתבה זו הוצג אפל כמי שהתערב התערבות פסולה במינויו של עו”ד רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וזאת במסגרת קשריו עם חבר הכנסת לשעבר אריה דרעי. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון קבעה השופטת דורית ביניש נוסחת איזון, לפיה יש להעניק משקל מיוחד ונכבד לחופש הביטוי, כאשר מדובר בדמות ציבורית וכאשר הפרסום עוסק בעניין ציבורי בעל תועלת ציבורית משמעותית וחשובה. השופטת ציינה כי השימוש בנוסחת איזון זו ייעשה רק לצורך הבחינה האם פרסום שהוגדר כבר כלשון הרע חוסה תחת אחת מהגנות החוק.

נוסחה זו של השופטת ביניש אומצה מאוחר יותר בפרשת שרון נ’ בנזימן. בפרשה זו תבע אריאל שרון את עיתון “הארץ” בגין כתבה שפרסם העיתונאי עוזי בנזימן, במסגרתה נאמר כי “מנחם בגין ידע היטב כי שרון רימה אותו”. בפסק דין זה קבע השופט משה טלגם כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק, שכן שרון הוא איש ציבור והכתבה בעלת חשיבות ציבורית. ויקיפדיה

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים