אבי פורטוגז || יש לי שאלה, שהתשובה עליה, מעצבת יותר מכל את התפיסה הפוליטית של אזרחי המדינה. האם האלימות הערבית מתעוררת כתוצאה של יאוש, או כתוצאה של תקווה?
איש השמאל, ישבע שזה בגלל יאוש. איש הימין ישבע שזה בגלל התקווה. מה נכון?
בואו נבחן את המציאות:
מלחמת השחרור? לדעתי התקווה. התקווה שניתן לחסל את המדינה היהודית אחת ולתמיד.
מלחמת ששת הימים? התקווה שעכשיו נצליח.
האינתפדה השנייה? לאחר ביצוע השלב הראשון, אוסלו, במלחמת השלבים של ערפאת. התקווה להשלמת השלב השני, בתאוריית השלבים של יאסר עראפת.
אקח דוגמא לא מאצלנו. התעוררות האחים המוסלמים בסוריה בשנת 82, חאפז אל אסד טובח 40 אלף איש בחמת היאוש מביא שקט שנשמר עד 2010.
בנו של חאפז, רופא עיניים, בן התרבות המערבית, פחות אכזר מאביו, לא פועל באותה צורה. מוליד תקווה בקרב האחים המוסלמים ומתחילה מלחמת אחים. דרך אגב מחיר הדמים שלה הרבה יותר ממחיר הדמים בתקופת האב האכזר.
כנ”ל בלוב. כנ”ל בעיראק.
(רוצה להבהיר: לא, אני לא רוצה שנתנהג כמו סאדם חוסיין וחאפז אסד, או, קדאפי. הדוגמאות הובאו לצורך חיזוק התאוריה, לא לכל מטרה אחרת.)
המסקנה שלי. אלימות נולדת מתקווה ולא מיאוש. מקווה שמי מחברי ירים את הכפפה ויוכיח אחרת.
