ביקורת ספרים || ‘כניעה’, ספרו האחרון של מישל וולבק,

כניעה מישל וולבק
“אינטלקטואל בצרפת לא נדרש להיות אחראי”

מנחם נאבת | ‘כניעה’, ספרו האחרון של מישל וולבק, מספר לנו את עתידה הלא רחוק של צרפת ושל אירופה תחת שלטון מוסלמי. החלק הראשון של הספר הוא די פסימי, מתנהלות מלחמות אזרחיות קשות וההווה נראה מאיים מתמיד, אבל אחר שמוחמד בן עבס עולה לשלטון, – בחלקו השני של הספר -, הכל מתחיל לתפוס צורה ופרופורציה, הרוחות נרגעות אט אט וצרפת לובשת הילה מוסלמית מתונה ומעודנת. סיפור זה מסופר מנקודת מבטו של פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הויסמנס. הוא נאלץ להתפטר מן הסורבון בשל העובדה שהיא הועברה לידיים מוסלמיות, אלא שמהר מאוד חזר אליה כמוסלמי. מריָם, ידידתו היהודייה, עברה לגור בישראל והקשרים ביניהם נפרמו מטבע הדברים.

 

כמו בכל ספר של וולבק, הטיפוסים כאן הם מעט אנמיים, טכניים. הכל מתרחש מעל לפני השטח, ללא שאר רוח, עם שיקולים ענייניים שלעולם אינם מתמסרים להתלהבות יוצאת דופן. יש כאן אדישות לחיים ברוחב הקיומי שלהם, חיים הבאים לידי ביטוי הרבה יותר בשאלות פשוטות של התנהלות יומיומית, של סיפוקים יומיומיים ומידיים. הפרופסור כאן מתואר בצורה זו, אבל בספר זה יש גם דגש על הניחוח הצרפתי מאוד של הטיפוס הזה. נקרא לו כאן טיפוס של ‘השלמה’. כמו זיקית. המציאות בסופו של דבר מתאימה את עצמה לממדים שלו, משום שהממדים שלו הם אף פעם לא כל כך גדולים, קיומיים ומרחביים. הוא טיפוס של הרגע הבא, ודווקא כמרצה לספרות, כרגיש לספרות, במין פרדוכס פנימי, הוא טיפוס, אם אפשר לומר, ממוצה. ההתאסלמות שלו לא מלווה במין ‘מהפך’ נפשי גדול, היא פעולה עדינה של שיקול דעת הוגן וממצה. הוא לא טיפוס אדיש ומנוכר כמו אלה שהאקזיסטנציאליסטיים כקאמי שרטטו. מדובר בטיפוס שמתעניין, שחווה, שמתרגש, אבל כל הפעולות הללו נותרות בגובה ילדותי מעט, ללא עומק, ללא ‘בין השורות’, ללא שאר רוח. אומרים שוולבק משרטט בנאמנות את הטיפוס המצוי, האקטואלי מידיי, של ימינו. יתכן. גם חיי האהבה שלו הם חיים של מיצוי מהיר, הנאה מהירה וממורכזת, מעט אנמית, שטחית, מסורה אבל מהירה. זה הוא גם הטיפוס המודרני של התועלת, של הצרכנות ושל התכלס’. העתיד אף פעם לא מפתיע מאוד, אבל קצת כן. צפוי אבל מעניין. האיש מתגייס לפוליטיקה ומתעניין בה, כי ‘צריך’, כי ‘קורה משהו’. אבל אחרי ש’זה’ קרה, הדברים שבים לשגרתם. יש מעט שינויים. הפוליגמיה מותרת, מרוקו אלג’יריה ותוניסיה מצטרפים לאיחוד האירופי, אירופה משנה צורה, מזון חלאל זמין בכל מקום, נשים ברעלות גודשות את הרחובות, משרתות את בעליהן. אבל כל זה לא מאיים בספרו של וולבק. אירופה מוותרת על עצמה, ובמודע. לא שהיא לא מצטערת על עצמה, אבל המאפיין של האירופאיות העכשווית הוא לתת לעצמך ללכת אחרי ‘מה שקורה’. בסוף, שום דבר לא כזה גרוע.

ישנם משפטים מזעזעים ומטלטלים. כאשר למשל הוא אומר למרים, במין השלמה חד גונית: “בשבילי אין ישראל”. לצרפתי אין ישראל לחמוק אליה מהמצב, גורלו הוא בצרפת. ויש גם הבחנות קולעות בהקשר הזה: “אינטלקטואל בצרפת לא נדרש להיות אחראי”, הוא אומר בקשר להקצנה פוליטית אנטי ישראלית שאותה הוא בוחן בהקשר הרחב של אינטלקטואלים צרפתיים שתמכו בסטאלין או במאו. אבל דווקא המשפטים הרגישים הללו מסתחררים בדרמה האנמית הזו, בדרמה הכל כך לא דרמטית. ההערות הללו בסופו של דבר אינן אלא הערות. הן לא משולהבות, הן מאבחנות כאילו היה זה משהו ‘מעניין’. והשרטוט המדויק הזה עושה את ספרו של וולבק, כמו את שאר ספריו. יש בהם עניין של חוסר עניין. ה’עניין’ הוא אף פעם לא גדול מידיי, אפילו שהוא קיים. המתחים של סופרים מגויסים כמו סרטר וקאמי לא נמצאים כאן. ולכן הדיכוטומיה הקיצונית בין ניכור לטלטלה לא נמצאת כאן. אין כאן כל תחושה של ‘שליחות’ פוליטית או קיומית. הפוליטיקה נבחנת מזווית של ‘חדשות’, ‘הדברים שקורים’. כל הטיפוסים הם טיפוסים ‘בינוניים’, בינוניים בנפשם, ברוחם, בקיומם.

יש אומרים שוולבק הוא מן הסופרים הגדולים של התקופה. אני כלל לא סבור כך. הבעיה אצל וולבק היא שהדמויות שהוא משרטט באופן כל כך מדויק הן גם צורת כתיבתו, הן וולבק עצמו. בספרות אנו מחפשים שאר רוח, אנו מחפשים את ה’הילה’ העומדת מאחורי הדברים, אבל דווקא אצל וולבק, וזאת גם הפואנטה שלו מתמיד, אין הילה, אין ‘עולם אחורי’ (אם להשתמש בביטוי של ניטשה), אין דברים מרגשים. ישנה רק אקטואליזציה מופרזת של האירופאי העייף, שמתעניין בחוסר עניין, ואף הספרים שלו כתובים באותה נימה. קחו למשל סופר כמו פטריק מודיאנו, הנטוע הרבה יותר מוולבק בשגרת החיים, בזיכרונות הפשוטים ובפעולות היומיומיות, אבל דווקא אצלו אנו חשים בעוצמה הקוסמית ומלאת האנרגיה של הרגעים הללו. יש ניחוח, יש ריח, יש סחף. אצל וולבק הכל שטוח. אין למה לחיות וגם אין למה להתאבד. אין ניכור ואין אדישות אבל גם אין עניין. הבעיה היא שוולבק לא רק מתאר את הטיפוס הזה, הוא הטיפוס הזה בעצמו. הספר הוא לא רק עדות למצב הזה, הוא עצמו המצב הזה. ישנה תחושה עקובה של ריקנות.

התיאורים הוולגאריים של פורנוגרפיה בספרים של וולבק, שכל כך מכערים את הערך הספרותי שלהם בניסיון שלהם להיות ‘ענייניים’ כמו הטיפוסים עצמם ובגועל הקיצוני שבהם, מעצבנים ומעוררי זעם. אני, באופן אישי, לא מסוגל לסבול זאת. והייתי אומר, כדאי שלא להיחשף לספרים של וולבק רק בגלל זה. יש גבול לכל תעלול, יש גבול לכל זימה. ושוב, אותה ריקנות אנמית בינונית וחסרת טעם חוזרת לכל תיאור של יומיום. יש הרבה אמת בספרים של וולבק, והמון המון אקטואליה, וגם נכונה. אבל המעבר החד מאובססיית אקטואליה לספרות לא תמיד צולח. זה אמנם רב מכר, אבל זאת לא ספרות אמיתית. הוא רחוק מלהיות בשורה אחת עם יוצרים כמו פרוסט או מודיאנו.

אבל הספר מעורר הרבה מחשבות על העתיד הפוליטי של אירופה ובעיקר על התגובה של אירופה ועל המשמעות של התפשטות האיסלאם. אין ספק שאנו עומדים בפני משבר תרבותי אירופאי רחב ממדים, מה שמעורר פאניקה בצד אחד, מגביר את הצד הפטריוטי והבורגני של צרפת יחד עם מארין לה פן, פיליפו, רנה קאמי ועיתונאים כמו אריק זמור, ומן הצד השני על גבול הפתטיות של שמאלנות בדמותם של פוליטיקאים כמו מלאנשו המתמסרים אל האחר הרדיקלי, התאבדותה הקולקטיבית של צרפת. אבל באמצע, נמצאים רוב האירופאיים שבסופו של דבר חושבים על העסקים שלהם. אינטלקטואלים כמו פינקלקראוט ומישל אונפריי מוחים מידי יום ביומו, כל אחד מן הצד שלו, על איבודה של צרפת, אבל בסופו של דבר, הצרפתי הממוצע רואה טלוויזיה, נואם קצת והלך לישון. כמו וולבק.

כל זה מעורר מחשבות על משמעותה של תרבות, שקיעתה של תרבות, ועל מקומן של שאלות ריאליות של סכנה ממשית, (וכי הסכנה של דאעש גדולה מן הסכנה של נאצים? –יאמרו לך היסטוריונים מפוכחים), וכאילו ההיסטוריה האירופאית הולכת אל הגורל שלה ומשלימה עמו. הדמוקרטיה קוברת את עצמה. (זכרו נא את הסיפור ‘חלום’ של קפקא). אבל ניתן ללמוד על משהו אחד המאפיין את תרבותה של אירופה במאה העשרים ואחת: תמה תרבות המהפכה. צרפת ויתרה על המהפכה, ויתרה על השליחות, על ההתגייסות הפוליטית, על היוזמה, על העוצמה. היא צועדת אל התאבדותה, לא בצורה טראגית, אלא משלימה עמה.

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים

מסובין – חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל”ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

שרים מתוך הנשמה || רמיאל עמירה, משורר ואיש רוח חרדי.

שירים מתוך הנשמה \ רמיאל עמירה Share on: WhatsAppנשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *