בדיאלוג משותף ולא במונולוג משותף! | טור אישי

מנורת המקדשהאם זאת לא אמורה להיות מדינה של ייעוד משותף? ומדוע אנו עדיין תוהים על הייעוד ועל השיתוף? אולם זאת אכן מדינה של גורל משותף. יש לנו גורל משותף ואנו מנסים להפוך אותו לטוב יותר, לצודק יותר, למשמעותי יותר. וזהו האתגר העומד לפנינו.

מאת: מנחם נאבת

ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. לארץ ישראל יש גובה, גובה רוחני, מאמרי חז”ל הפזורים בכל מקום אינם נרתעים מלומר הלל רדיקלי מאוד בשבחה של ארץ ישראל; התורה ממרכזת את כל כוחותיה לעבר ארץ ישראל; היא מבורכת במצוות המיוחדות לה. ארץ אשר עיני ה’ אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. געגועי יהודים לארץ ישראל, במשך כל ההיסטוריה היהודית, היו מפעימים. נתח ארץ, גבולות גיאוגרפיים מדודים, המכילים כל כך הרבה תשוקה ועוצמה יהודית ודתית. מה פשרם של כל אלה?

לא בשורות ספורות ניתן לדבר על כך, וגם לא ניתן לצמצם את הדברים בכמה הגדרות ונימוקים חד משמעיים. הארץ היא ביתו של העם היהודי. בבית זה הוא לא נולד, זה לא מקום מוצאו האתני, זה לא המקום שממנו הוא צמח, (בניגוד למה שמנסים לומר לנו במגילת העצמאות), אלא זה דווקא מקום של כמיהה, משום שזהו מקום של ייעוד, הכרוך בחדא מחתא עם ההתגשמות הרוחנית החיה של העם היהודי. ‘עברנו דירה’ לארץ ישראל. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ואברהם נטל את מקלו ונדודיו ‘אל הארץ אשר אראך’. זאת ארץ שאליה העם היהודי מגיע, לא ארץ שבה הוא נולד, משום שזאת ארץ של בנייה וצמיחה ולא ארץ של גורל סתמי.

ארץ ישראל היא מקומו של העם היהודי משום שבה ניתן להיות יהודי לכתחילה, כמו אדם בביתו. לקיים מצוות התלויות בארץ, לנשום אוויר של זהות רוחנית, לחוש בכל רגב אדמה את העוצמה המוסרית הכבירה המסומלת והנחווית בהם, להסתובב סביב מקומות השכינה, אותם מקומות שבהם היהודי מתפעם ומתרשם בשל תחושת הקירבה שיש לו בהם לקדוש ברוך הוא, חיים סביב עולם של השראת השכינה, בית מקדש, בתי כנסת, בתי מדרש, יהודים בכל רחוב, שבתות ומועדים, דיני צדק, יושר משפָּטי ומצוות חסד, צדקה ונתינה. ארץ ישראל היא המקום המתאפיין במעשרות, בפאה, בשכחה, בלקט, בחלה, בערלה, בנטע רבעי, בשמיטה, וכו’ וכו’. זה הוא המקום שבו אנו מגשימים את הקיום הרוחני הקולקטיבי של העם בשיאו.

ולכן הארץ הזאת היא מושא תקוותנו בכל הדורות. יהודים חלמו עליה בגלל שהם חלמו על ארץ זבת חלב ודבש, ארץ המתאפיינת בטוּב שלה, בנתינה ובצדקה שלה, בעסיסיות שלה. אלו לא תכונות מטפיזיות או גיאולוגיות הטמונות בארץ, אלו התכונות שאנו מייחסים לארץ בשל העובדה שאנו מבקשים להגשים את כל אלה בה. אנו מבקשים להגשים את היותה ארץ המגלמת אזרחות מתוקנת ורוחנית, לא רק חיי פרט ויחיד כמו בגלות, אלא חיי כלל, חיי ציבור וחיי אומה.

לכן התורה לא מפסיקה להזהיר את יושבי הארץ ואת התנהגותם. הארץ אינה סובלת חטאים, אינה סובלת אי צדק, אינה סובלת דרדור. התורה מזהירה מפני שכרון הכוח, מפני הפיכת הארץ למולדת, לזכות סתמית, למקום של נוחות ושל התפרעות גרידא. פרשת עקב מלאה בפסוקים על גבי פסוקים של אזהרות על גבי אזהרות, כמו כל ספר דברים, אזהרות מסע, אזהרות של שכרון כוח, של אי ברכה, של אי צדק, של עבודה זרה, של זילות, של אי כבוד. ארץ ישראל יכולה להתגשם כמות שהיא רק כאשר היא מגשימה את המגמה הרוחנית שלה, את התבואה המתרוממת אל על אל כיסו של העני, את היבול הרב הנשכח והנלקט, את הפירות העסיסיים המועלים כביכורים אל ה’. זאת ארצנו. כל ניסיון להחליף את מהותה במשהו אחר תמיד היה מתועב אצל היהודי, כל ניסיון להחליף אותה בשכרון כוח, בעזיבת דרך ה’, בעזיבת התורה, עזיבת המצוות, עזיבת הרוח, מוקע ומוקא מכאן. הטקס הראשון שהעם עושה בכניסתו לארץ הוא טקס של ברכה וקללה, הארץ עומדת על לשון מאזניים, היא עומדת על הצדק, על הרוח, והיא תלויה בזה לחלוטין. אין זו ארץ גרידא, מקום גיאוגרפי סטטי שאנו מחליטים מה לעשות בו. מעשינו קובעים אם אכן תהא זו ארץ ישראל או ארץ ככל הארצות. אנו יכולים לחיות בארץ ישראל מבחינה גיאוגרפית ולא לחיות בה מבחינה מציאותית.

מה היא ‘מדינת’ ישראל? האם היא אותה ארץ ישראל אליה כמהו מיליוני יהודים במשך כל הדורות? במובן ידוע כן. יהודים רבים עדיין רצו לבוא לכאן מתוך געגוע רוחני, געגוע לשכינה, געגוע לחברת מופת אידיאלית. אבל זה רק עניין גיאוגרפי. העם היהודי ההיסטורי עמד בשעת משבר זהות. רבים ממקימי המדינה באו לכאן במטרה ‘לפתור’ את ‘שאלת’ היהודים, בנורמליזציה של מושגים לאומיים אוניברסליים, בהתבוללות, בשכחת המסורת, שכחת המצוות, ובסופו של דבר, מתוך שכחת ארץ ישראל. המדינה כאן הוקמה בסימן השאלה של עשרות ילדים שהועברו על יהדותם בשל תמימותם ומסכנותם של הוריהם. היא הוקמה סביב מודלים מרקסיסטיים של חלוציות ומושגים כוחניים של פטריוטיות לאומנית וכוחנית. המיליטריזם הפך להיות ‘צבא הקודש’ והטנקים ‘כלי הקודש’. אידיאולוגיות לאומניות מטפיזיות נבללו להם עם השקפות אתאיסטיות רדיקליות ועם קומוניזם חלוצִי נטול תורה ונטול מצוות.

האם המדינה הזאת שהיוותה אות לאחד ממשברי הרוח הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית היא ‘כיסא ה’ בעולם’? צריך לחשוב על מטפיזיקה מנותקת ואוורירית מאוד בשביל זה. זאת מדינה של משבר, של בלבול, של בלבול רוחני, של אבדן דרך. זאת לא בהכרח אשמה. זה הוא גורל אליו נקלע העם היהודי. לא תמיד הייתה כאן מגמה זדונית, לפעמים נטמנו כאן דווקא כוונות נעלות מאוד של תיקון ושל עלייה, אבל כוונות אלו באו על חשבון המסורת, באו על חשבון ארץ ישראל המקורית שעליה חשב העם היהודי.

ברם, אסור לנו לראות זאת באופן דיכוטומי ופשטני כמו שרוצות קבוצות מסוימות (נטורי קרתא ואחרים) לעשות. אסור לנו לראות זאת בטרמינים של ‘צדיקים מול רשעים’, ‘מהרסי הדת ומחריביה מול שומרי הגחלת’. זה אולי נכון כלפי אנשים מסוימים וכלפי מגמות מסוימות, (בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה), אבל באופן כללי זה הרבה יותר מורכב מזה. ובמיוחד היום. לא שחיתות הניעה את הורסי המסורת, אלא תיקון. לא תמיד כוונות זדוניות היו טמונות בהחלפת העם היהודי ההיסטורי בעם ככל העמים אלא לעיתים מצוקות לאומיות, אבדן דרך ואבדן משמעות. אנו נמצאים בתקופה של מתח רוחני ובלבול. המסורת לא ברורה מאליה היום כמו שהיא הייתה ברורה להמוני יהודים במשך הדורות. אנו, חילוניים ודתיים, עומדים בפני שאלות כבדות משקל שאבותינו לא בהכרח התנסו עמן. לשמור את המסורת כיום זה לא דבר מובן מאליו, זה הוא אתגר קשה מנשוא.

אנו זקוקים לבניין ולא בהכרח לנביאי זעם. לא תוכחות לרשעים אלא ניסיונות של הבנה, הכלה, דיאלוג ושותפות אינטלקטואלית. אנו לא במקום שבו הזהות הדתית שלנו יכולה להתנשא על אלו שאיבדוה. כולנו באותה הסירה, כולנו באותם אתגרים, כולנו עם אותן התמודדויות. אלא שהפתרון לכך הוא לא בסינתזה מטפיזית מעוננת של ‘נפש האומה’, אלא העמל והיגיעה של התזה והאנטיתזה, הפוך בה והפוך בה. עלינו, אנו הדתיים, לא לוותר, לנסות ולהאהיב שם שמים על כל צעד ושעל, עלינו לחדד ולהתחדד מתוך שמירת המסורת, מתוך ייפוייה, האדרתה, מתוך ניסיון להשיב לה את הסומק ללחיים, ועלינו לעמול בדיאלוג משותף. לא במונולוג משותף!

מדינת ישראל, בניגוד לארץ ישראל, איננה מושא כמיהתו של היהודי ההיסטורי, איננה מושא הכמיהה של התורה. דווקא מן הפנים הללו אנו נמצאים בסימן שאלה. לא אתחלתא דגאולה, לא אמצעיתא דגאולה ולא גאולה דלתתא ולא גאולה דלעילא. שום דבר מן המילים הפומפוזיות הללו לא מתקיים במדינה.

אבל מדינת ישראל היא מושא כמיהתו של היהודי הריאלי. יהודִי הגורל. זה שכולנו מתנסים בו, זה שכל האנטישמיים שונאים אותו, זה שנמאס לו לחיות בין זרים בהמתנה לחסדם ולסליחתם. היהודי הזה, בין אם הוא דתי, בין אם הוא חילוני, בין אם הוא מתבולל ובין אם הוא שומר מסורת, הוא ציוני. הוא שמח במדינתו. במדינה הזו יש לו לחם וחלב כל בוקר לכתחילה, לא בזכות חסדו של שלטון עותומאני או בריטי. הוא מדבר עברית, הוא מבין לסבל אחיו ואחיותיו כמו גם לסבל אבותיו. הוא חווה עבר של מסעות צלב ומחנות השמדה כמו הווה של פיגועי טרור וטבח לאור היום. אבל הוא גם חווה הווי משותף, של תרבות, של שפה, של כבישים, של ממשלה, של עבודה, של נוסטלגיה, ואף של רצון.

זאת לא מדינה של ייעוד משותף, אנו עדיין תוהים על הייעוד ועל השיתוף. אבל זאת מדינה של גורל משותף. יש לנו גורל משותף ואנו מנסים להפוך אותו לטוב יותר, לצודק יותר, למשמעותי יותר. זה האתגר העומד לפנינו. אנו יכולים בחדא מחתא להיות גם בארץ ישראל ולהתגעגע לשכינתה ולעוצמתה הרוחנית הכבירה, אבל זה ‘במקביל’ למדינה, לא מתוכה. המדינה היא הגורל שלנו. הניסיון שלנו לעשות מהגורל שלנו משהו טוב יותר.
ולכן, דווקא לכן, יום העצמאות הוא היום של כולנו.

לפרסום מאמרים במסובין דעות לחצו כאן

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות מסובין חדשות חרדים

מסובין חדשות חרדים
מסובין - חדשות חרדים. רשת חברתית חרדית ליצירת תוכן וסגנון חיים של חרדים בישראל. חדשות היום. מבזקי חדשות, על פוליטיקה, יהדות, דעות ופרשנויות, לימודים וקריירה, עבודות לחרדים, עסקים וכלכלה, נדל"ן, הייטק ואינטרנט, לייף סטייל חרדי, שירים חסידיים, צרכנות וקופונים, יחסים ומשפחה יזמויות ועוד. בעולמם של חרדים.

בדוק גם

תדהר הירשפלד || ההזדמנות ההסטורית בדמות דונלד טרמפ הנשיא הנבחר

לא ישועת העם אלא הזדמנות, דלת הנפתחת לשעה, שבה אפשר לעבור ואפשר לא לעבור. שליטת… המשך לקרוא תדהר הירשפלד || ההזדמנות ההסטורית בדמות דונלד טרמפ הנשיא הנבחר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים