אודי הרשלר מסכם שנה || נמצא ב*אימות* מול עצמי ואל מול ההוויה כולה גם יחד.

art-194753_640ראש השנה הוא יומה של ההכרה. היום שבו מתייצב האדם מול הווייתו, איך שהיא כמות שהיא. אם במובן הפרטי והאישי, ואם במובן האוניברסאלי אפילו הקוסמי. ביום הזה, שהוא בראי חז”ל נחשב כ’היום’ בה”א הידיעה (‘ויהי היום ויבואו בני האלוהים וכו’. איוב א’ ו’), הן העבר והן העתיד מתכנסים למצב מוניסטי אחד של הכאן ועכשיו.

במצב התודעתי הזה מביט האדם בהווייתו, מעלה ונזכר בחוויות ורגעים לאין מספר שחלפו עליו בשנה האחרונה ואף באלו שלפניה, וכל זיכרונותיו אלו מתנקזים אל נקודת הכרתו ההוות. בהכרה זו כמו מקבל האדם את היותם של מאורעות וחוויות אלו קבועים ובלתי נמנעים, את העובדה שישנו מקור דטרמיניסטי אחד ומוחלט לכל מה שקרה אותו. הדברים קרו כי הם צריכים לקרות, כי זהו הטוב ביותר שיכול להיות בעבורו. או ליתר דיוק, מה שקורה אותו הוא אשר עושה אותו למה ולמי שהוא, והלא אין לו באמת חיים מעבר למי ולמה שהוא. הדשא של השכן הוא *של השכן* ועושה את השכן למה ולמי שהוא, כך שאין לו באמת סיבה לחמוד את הטוב ההוא ולא לראות במה שיש בידו את המיטב האפשרי בעבורו.

השקפה פטליסטית זו מאפשרת לאדם לקחת וכמו לאגוד את סך כל זיכרונותיו ולכונן עצמו מחדש מתוך מקום של קבלה ואף השלמה זו. העתיד – היינו, השנה הבאה עליו לטובה, נפתחת מתוך מקום של זיקה אל ספירה גבוהה ונאצלת הימנו והכרה בכך שכל מה שקורה אותו אינו אלא תוצאה של ההרמוניה האלוהית והדטרמיניסטית שהוא חי בה, זאת לצד, סך חוויותיו וזיכרונותיו עד כה. משני נתונים קבועים אלו בחייו לא יכול האדם להימלט; מאלוהים, ומעצמו ומזיכרונותיו שלו.

ההכרה הזאת הופכת בעדו למן נקודה ארכימדית שכזו שממנה הוא יכול להרגיש בטוח ושלם דיו בעצמו בכדי לצאת לדרך חדשה במעגל השנה. זה גם מה שמאפשר לו לחבק מחדש את בן/בת זוגו, משפחתו, חבריו וקהילתו. אין לו לאדם באמת משהו אחר, זהו גורלו ורק עם זה הוא יכול ואמור לנצח.

מעניין לציין בהקשר הזה, דברים יוצאי דופן המופיעים בספרות הקבלית (מהרח”ו ‘מבוא שערים’, שער ב’ חלק א’ פרק ו’) אודות טיבו וסודו של היום הזה ‘ראש השנה’. מקובל לחשוב כי היום הזה הוא יום בריאתו של האדם וככזה הוא ראוי לכתר ‘היום הרת עולם וכו’. אך לראיית הקבלה, בריאת האדם כשלעצמה אינה דיה בכדי להיחשב כיום בריאת העולם, מה שבאמת חשוב ומשמעותי שקרה ביום הזה, היא אותה ‘נסירה’ ידועה שאלוהים כמו ‘ניסר’ את האדם וחווה אשתו שהיו מחוברים זל”ז מאחוריהם ואיפשר להם להביט זה אל פניו של זו, מתוך מקום של עצמיות נפרדת זה מזו.

קשה להרחיב במסגרת צרה זו אודות הארה רבתי זו, אך בקצרה רק אומר, כי היכולת ‘להביט’ בפניו של העומד מולי היא בדיוק אותה ‘הכרה’ שאני מדבר בה. מה שהיה קודם אותה ‘נסירה’ כמו קבוע ומובנה בגופם של האדם ואשתו ממש (כי הלא אין להם באמת דרך להימלט זה מזו. אך מאידך היה נעדר מבט הדדי זה בזו), הפך לאחר הנסירה להיות נגזרת של ‘ההבטה ההדדית’. האדם מביט ואשתו *ויודע* בה שהיא חלק הימנו, שהיא מיועדת לו ולהיפך.

אך זאת ועוד, להבדיל מקביעות דטרמיניסטית של חיבור גופני של ‘אחור באחור’, לחיבור שהוא נגזרת של הבטה הדדית – פנים בפנים והכרה בייעוד ובתכלית המשותפת, ישנה משמעות מוסרית עמוקה. בהבטה שכזו האדם גם נוטל אחריות על מי שעומד מולו. או אם תרצו, לוקח אחריות על גורלו.

מזהה את עצמו בתוך אותו גורל וכמו שהוא בוחר בו מחדש. כן, בוחר בגורלו.

מן איזושהי הכלאה יהודית – פרדוקסלית שכזו הכמוסה בהבטה ההדדית של האדם בזולתו.

ובהקשרו של ראש השנה, ההבטה ההדדית היא בראש ובראשונה, הבטתו של האדם בפנים האלוהיים של הבריאה ובמוחלטות הווייתו. אך בו זמנית ובאותה מידה, גם הבטתו הלעומתית של אלוהים באדם. וכפי שכבר פוסקת המשנה; ‘וכולן בסקירה אחת נסקרים’. אלוהים כמו ‘בוחר’ גם הוא מחדש באדם ובהווייתו ומאיר לו את פניו בקבלה והשלמה משלו. אך על זאת תחינתינו, כי הארת פנים לעומתית זו, תהיה ‘כבנים’ אל מול אביהם ולא אך כעבדים אל מול אדונם.
(כאשר לשם כך אנו מעלים ומזכירים ‘זכרונות’ קדומים של ברית ומחויבות הדדית. זיכרונות שבהם אב קדמון לנו, קרא ‘הנני’ והתייצב ללא כחל ושרק לעומת הקריאה האלוהית, גם כאשר הייתה היא כרוכה בעקידת בנו ובגזירת כליה על המשכיותו שלו)

אז נכון, חלק מאותם מעשים שעשינו יכולים היו בהחלט שלא להיעשות והנם תוצאה של שרירות לב וגסות רוח, אך לשם כך נועדו הימים הבאים מיד לאלתר לאחר ראש השנה ואשר מגיעים לשיאם ביום הכיפורים. ימים אלו נועדו לחשבון נפש ולביקורת עצמית שתברור מהווייתנו את אותן *בחירות* שליליות. אך בראש השנה אין אנו עוסקים בכך כלל ועיקר. ביום הזה אנו נמנעים במפגיע מכל צורה של חשבון נפש שכזה.

כך שאם ביום הכיפורים עוסקים אנו ב*עימות* עם עצמנו באינטרוספקציה תובענית ומעמיקה, בראש השנה עיסוקנו הוא דווקא ב*אימות* אל מול עצמנו ואל מול ההוויה כולה גם יחד.

אאחל א”כ לכם חברים ומכרים, אהובים ונעימים באשר אתם, שנזכה כולנו ‘לאמת’ את הווייתנו מחדש. לקבל את המצוי בחיינו על סך זיכרונותינו הרחוקים והקרובים באופן הנכון והמכוון ביותר. ולמנף את כל זאת ליציאה מחדש, לסיבוב נוסף ושמא אף מוצלח יותר, של חוויות וצבירת זיכרונות. ומי ייתן, ויהיו אלו אך זיכרונות של חיוב והעשרה, כאלו שייקחו אותנו צעד אחד נוסף קדימה בחיינו הפרטיים והכלליים.

כתיבה וחתימה טובה – שנה טובה ומאושרת לכולנו.

להשאיר טעם מתוק! תהנו!

נשמח אם תגיבו עם הפייסבוק שלכם

תגובות

אודות אודי הרשלר

אודי הרשלר
בוגר ישיבת פונובי'ז. בן 36. נשוי. מתגורר בירושלים. מנכ"ל חברת Humaney ומרצה לפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל.

בדוק גם

אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

לא יודע כמה מכם עוקבים ומצויים בפרטים שכאלו, אבל דברים מאוד דרמטיים מתחוללים בזירת מלחמות… המשך לקרוא אודי הרשלר || על תודעת הגלות באתוס החרדי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מעבר לסרגל הכלים